דברים שרואים מכאן | סיפורם של מיכל וגיל
כשמיכל פנתה אליי, היא ציינה שקראה את הבלוג שלי והרגישה צורך עז לספר את סיפורה. "עשית בחירות משותפות עם הגרוש שלך ,שלו הייתי עם הכוחות וההבנות שיש לי כיום, הייתי עושה את אותן הבחירות בדיוק, אבל החיים שלי הסתבכו" היא כתבה לי במייל, ותיארה בקצרה את השתלשלות הארועים שהובילו אותה לעזוב את הבית, להתרחק עם בתה מגיל (בעלה) ולנהל מאבק משפטי על המשמורת.
מסיפורה האישי עולות תחושות של חרטה, צער וכמיהה מאוד גדולה לתיקון, לצד פרספקטיבה אמפתית ומכילה כלפי הנסיבות שהובילו אותה לפעול כפי שפעלה.
גם נקודת מבטו של גיל על ההתרחשויות מובאת כאן, ובה אמירה קשה ונוקבת כלפי המערכת ותחושה של חוסר אונים לצד ביקורת עצמית.
בזמן שערכתי את הראיונות, הבחנתי בחוטים מקשרים ששזורים בסיפוריהם של מיכל וגיל. בחרתי ללוות את סיפורם בראשי פרקים, שמתמצתים את המהלכים/הסיבות שלדעתי תרמו להרעת הקשר ביניהם והרחיקו אותם מהאפשרות להורות משותפת ולתקשורת טובה.
לתחושתי, הסיפור של מיכל וגיל ממחיש הרבה מאוד מהכוחות ההרסניים שפועלים על ובין בני זוג במהלך הגירושים. החל מכוחות פנימיים ואישיים שמקורם בכאב ובמצוקה, וכלה בכוחות חיצוניים שמשפיעים על קבלת ההחלטות ולעיתים מהווים את נקודת האל-חזור.
אני ממליצה ומבקשת מכם לקרוא את סיפורם בצורה נקייה וחפה משיפוטיות, כיוון שכל ראיה אחרת מתעלמת בעיניי מהמורכבות הכל-כך רבה שעומדת בפני כל זוג שמתגרש. בהזדמנות זו, אני מבקשת גם להודות מקרב לב למיכל ולגיל שהסכימו לשבת מולי ב"מערומיהם" ולספר לי את סיפורם בכנות יוצאת דופן, מתוך מטרה אחת בלבד – לאפשר לאחרים ללמוד ממנו על עצמם.
סיפורה של מיכל
1. חוסר יכולת לראות זה את הצרכים של זה
"כשגיל ואני הכרנו, מהר מאוד היה לנו ברור שנתחתן. היינו כמו מראות נפש זה של זו, והחיבור היה מדהים. אבל מראות הנפש הללו לא נבנו רק על ההתאמות בינינו, אלא גם על הרבה פצעים שנפגשו. כיום אני כבר מבינה שיש למפגש בין הנפשות הפצועות פוטנציאל אדיר לריפוי, אבל באותה מידה, יכול להיות שפצע יישב על פצע ובכך ימנע ממנו להתאחות. ההתאהבות טשטשה את הפצעים שלנו, אבל ברגע שסתיו נולדה – הם נפערו מחדש במלוא עומקם.
גיל היה גבר שוויוני ונאור, וכבר לפני שהתחתנו הוא אמר לי, שבמקרה שנפרד הוא ירצה משמורת משותפת על ילדינו. אני בכלל לא הבנתי למה הוא מדבר על זה, היינו כל כך מאוהבים ולא היתה שום סיבה מבחינתי לדבר על פרידה.
כשהתחתנו הייתי כבר בהריון, ונסענו לירח דבש בקנדה (אני חצי קנדית). גיל התאהב בקנדה מאוד, בעיקר בזכות המצב החברתי והמדיני בה, אבל גם בזכות השוני בהיבטים תרבותיים שמהם הוא סולד מאוד פה בארץ. כבר אז הוא הביע את רצונו להגר לשם, ואני ממש לא הייתי מעוניינת. ייתכן שכבר שם התחילו המחלוקות בינינו, אבל הן הוחרפו משמעותית לאחר שסתיו נולדה.
כנראה שהיצר האמהי שהיה טבוע בגיל היה מאוד חזק. כשסתיו נולדה הוא לקח את זה צעד אחד קדימה. למשל, הוא לא הסכים לעזוב את מחלקת יולדות לאחר שהסתיימו שעות הביקור. מבחינתו, הוא היה זכאי להיות לצד בתו ולצד אשתו ולא היה הגיוני בעיניו שימנעו את זה ממנו. גם כשזה עלה לנו בריב עם האחיות – הוא לא הסכים לעזוב.
אני מצידי דווקא רציתי שהוא יעזוב, הייתי זקוקה ללבד שלי ולמנוחה שלי. אם קודם לכן חשבתי שאבחר בביות מלא – גיליתי שדווקא יש בי צורך לנוח ולהתאושש בזמן שהתינוקת בתינוקיה ומובאת אליי להנקה. הריב הזה חזר על עצמו בהמון וריאציות, אבל המהות לא השתנתה. זה היה הצורך שלי מול הצורך שלו.
בחופשת הלידה רציתי לנסוע צפונה לקרית שמונה לשלושה ימים לשהות עם משפחתי, והוא התנגד בתוקף כיוון שלא רצה שארחיק ממנו את סתיו. הוא לא ראה את הצורך שלי ואת המצוקה שהייתי בה, ואני לא ראיתי את המצוקה שלו ואת הצורך שלו. כל אחד מאיתנו היה פצוע כל כך, שלא היתה לו אפשרות לשחרר ולראות מעבר לעצמו.
"גיל הקדים את זמנו בכל מה שקשור במעורבות של גברים בנורמות החברתיות שכיום משוייכות רק לנשים. הוא האמין שגם אני אהיה חלק מהרעיונות פורצי הדרך שהיו לו, ואילו אני רציתי בדיוק את ההפך – להיות לבד, בחברת נשים או עם המשפחה שלי"
כשמצאתי לעצמי קבוצת אמהות טריות שנפגשו בטיפת חלב אחת לשבוע – הוא התקשה מאוד לקבל את הרעיון שהוא לא יכול להיות חלק מהמעגל הזה, ושהוא מיועד לנשים בלבד.
גיל הקדים את זמנו בכל מה שקשור במעורבות של גברים בנורמות החברתיות שכיום משוייכות רק לנשים. הוא האמין שגם אני אהיה חלק מהרעיונות פורצי הדרך שהיו לו, ואילו אני רציתי בדיוק את ההפך – להיות לבד, בחברת נשים או עם המשפחה שלי"
2. בחירה במלחמה משפטית במקום בהגינות ובשקיפות
"בכל הפעמים הללו – בסופו של דבר ויתרתי. לא ויתרתי כיוון שהבנתי אותו ואת הצורך שלו, אלא כי רציתי שלום בית, רציתי שקט בינינו. אבל הצרכים שלי שעמדו מאחורי הריבים הללו לא נעלמו, הם רק התעצמו בתוכי ללא מוצא. גם הצרכים של גיל, שלא קיבלו מענה, הלכו והתעצמו.
היו בינינו מתחים קשים וויכוחים אינסופיים. כזוג הורים טריים לא היתה לנו שום תמיכה, ובהיעדר התמיכה הזו הקשיים רק התגברו, ואני ביקשתי שנפנה לטיפול זוגי. שתי המטפלות שעברנו תחת ידיהן טענו שגיל אגרסיבי ותוקפני מאוד, והמליצו לי לעזוב אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.
"היא שמעה את סיפורי ואמרה לי שאני חייבת לעזוב את גיל ולהציל את נפשי ואת נפש ילדתי. כשניסיתי להסביר לה שאני אוהבת אותו, ושאני רוצה למצוא דרכים לפתרון ולא לפרידה, היא טענה שהיא יודעת מה היא אומרת, והפנתה אותי לעורכת דין שהיא מכירה"
הייתי שבר כלי, וחיפשתי עזרה בכל צורה ומכל סוג. בנקודת הזמן ההיא, כשסתיו היתה בת שנה וחצי, קולגה שלי בעבודה ראתה שאני עם פנים נפולות והמליצה לי לפנות למטפלת בכירה, ידועה ומנוסה מאוד בתחום הגירושים בארץ. הלכתי אליה יחד עם אחותי ללא ידיעתו של גיל, וגוללתי בפניה את כל הסיפור, אבל באופן שונה מאוד מזה שאני מגוללת אותו בפניך כיום. תיארתי לה סיפור שהצטיירתי בו כקורבן, בעוד שגיל הצטייר ככוחני כלפיי.
היא שמעה את סיפורי ואמרה לי שאני חייבת לעזוב את גיל ולהציל את נפשי ואת נפש ילדתי. כשניסיתי להסביר לה שאני אוהבת אותו, ושאני רוצה למצוא דרכים לפתרון ולא לפרידה, היא טענה שהיא יודעת מה היא אומרת, והפנתה אותי לעורכת דין שהיא מכירה.
כיום אני יודעת לומר, שחלק מהאופן שבו אני ראיתי את התוקפנות של גיל, היה קשור בחרדתיות שלי כאדם. כלומר, הנטייה הטבעית שלי גרמה לפרשנות סובייקטיבית, שהעצימה את התוקפנות הזו בחוויה שלי. כיום אני כבר מבינה שהוא פעל מתוך פחד מאוד גדול לאבד אותי ואת סתיו, ושלפחד הזה היו ביטויים שונים, אבל בזמנו לא ראיתי את זה כך".
3. חוסר יכולת לראות מעבר לכאב האישי שלנו
"גיל היה בשוק טוטאלי כשהוא גילה שפניתי לעו"ד. אני לא חושבת שהוא היה מודע לעומק המצוקה שלי כיוון שאני לא הבעתי אותה כמו שהוא הביע את שלו. הוא התחנן שלא אעזוב, אבל אני לא הסכמתי להקשיב. אני חושבת שהקושי שלי לא היה עם האג'נדה של גיל, אלא עצם זה שהוא ניסה לכפות אותה עליי בכל מחיר, ובהתעלמות מוחלטת ממה שעבר עליי ומהצרכים שלי. זה רק העמיק את הפער בינינו והרחיק אותי מלראות אותו ואת המניעים האמיתיים שלו".
4. חוסר עמידה בהתחייבויות והפרת האמון של הצד השני
"גיל לא רצה לקחת עו"ד והתעקש שנחלק את זמני השהות חצי–חצי, אבל אני לא הסכמתי כי חשבתי שזה לא לטובתה של סתיו, בטח לא לפני גיל 3. תוך זמן קצר עורכת הדין שלי השיגה לי משמורת בלעדית.
"הוא מאוד רצה שיתוף, אבל לא יכול היה לגבות את השיתוף הזה מבלי להישען עליי כגיבוי. זה יצר מצב שלא יכולתי לתכנן לעצמי תוכניות מקצועיות או אישיות מחשש שהוא לא יעמוד במה שסיכמנו"
גיל מעולם לא היה המפרנס העיקרי במשפחה, ולכן עיקר האחריות הכלכלית תמיד היה עליי. גם האחריות ההורית היתה בעיקר עליי, ולכן, במעמד הגירושים, הרגשתי שלפחות את האחריות הכלכלית אני מעוניינת להסיר מעל עצמי. כשגיל דיבר על הורות משותפת אני חשבתי שהוא מעוניין בה רק על מנת להוריד את סכום המזונות, כיוון שהוא כל הזמן זעק את זעקתו הכלכלית וקשר אותה לגירושים.
ההתנגדות שלי להורות משותפת היתה גם לאור זה שגיל לא עמד בהתחייבויות שלו. בימים שבהם הוא היה אמון על איסוף סתיו מהמסגרת – הוא לעיתים קרובות היה מאחר או פשוט מודיע לי שהוא לא יכול להגיע. הוא מאוד רצה שיתוף, אבל לא יכול היה לגבות את השיתוף הזה מבלי להישען עליי כגיבוי. זה יצר מצב שלא יכולתי לתכנן לעצמי תוכניות מקצועיות או אישיות מחשש שהוא לא יעמוד במה שסיכמנו"
5. נקיטת פעולות חד צדדיות שמקשות על הקשר של ההורה האחר עם הילדים
"תקופה קצרה לאחר פרידתנו, גיל הכיר אישה אחרת, גם היא קנדית. כבר מרגע ההיכרות ביניהם היה ברור לשניהם שהתוכנית שלו להגר לקנדה עדין על השולחן.
באותה תקופה גרתי באיזור חיפה וגיל גר בסמיכות, והיה מתראה עם סתיו פעמיים בשבוע וכל סופשבוע שני. סתיו היתה לנה אצלו בימים האלה, וניהלנו הורות משותפת ברמה הלוגיסטית. בסוף השנה הזו, הזוגיות של גיל ושל זוגתו החדשה התהדקה בעוד שאני הייתי מאוד בודדה ומדוכאת. החיים שלי עצרו מלכת בעוד ששלו התקדמו במהירות קדימה, ושוב הרגשתי את הקושי שבהיעדר התמיכה.
"גיל הביע התנגדות נחרצת ולא הסכים שארחיק את סתיו ממנו, אבל כשעימתתי אותו עם הכוונות שלו לעזוב את הארץ – הוא הבין שהוא לא יכול לקשור אותי למקום שבו לא טוב לי כשהוא בעצמו לא מתכוון לקשור את עצמו למקום הזה"
ניסיתי מאוד להתחזק במהלך השנה ההיא, כולל טיפול אישי, אבל הבנתי שזה לא מספיק. חוסר היציבות של גיל בנוגע לזמני השהות שלו עם סתיו מאוד הקשה עליי להתקדם בחיי – מקצועית ואישית כאחד.
החלטתי שאני עוברת לגור בקרית שמונה, בצמידות להוריי, כי חשבתי שזה יעניק לי את התמיכה שהייתי זקוקה לה. הרגשתי שהמעבר הזה הוא בלתי נמנע מבחינתי. האמנתי שאני עושה משהו לטובת סתיו, כי הבריאות הנפשית שלי היתה מאוד מעורערת, וחשבתי שחשוב שאטפל בה לטובת הבריאות הנפשית שלה.
גיל הביע התנגדות נחרצת ולא הסכים שארחיק את סתיו ממנו, אבל כשעימתתי אותו עם הכוונות שלו לעזוב את הארץ – הוא הבין שהוא לא יכול לקשור אותי למקום שבו לא טוב לי כשהוא בעצמו לא מתכוון לקשור את עצמו למקום הזה.
בהתחלה חשבנו שנצליח לתפעל את הלוגיסטיקה של המפגשים ביניהם באמצע השבוע גם בפער המרחקים, אבל מהר מאוד זה כשל, וכך נוצר מצב שנמשך עד היום, שבו סתיו וגיל מתראים רק אחת לשבועיים, בכל סוף שבוע שני, אלא אם מתאפשר לנו שזה יהיה בתדירות גבוהה יותר. בינתיים גיל עבר מחיפה לתל אביב עם זוגתו החדשה, מה שעוד יותר מקשה על הגישור בין המרחקים באמצע השבוע.
גם התמיכה שבניתי עליה התבדתה. המעבר לא היטיב עימי וגם לא עם סתיו, והניתוק הזה היה לה מאוד קשה למרות החיוביות בקשר הטוב עם סבא וסבתא שלה.
6. שינוי נסיבות שלא מאפשר תיקון
כשכבר הייתי במקום שמבין את הטעויות שנעשו ונכון לבחור בהורות משותפת – גיל כבר דיבר באופן מוחשי על המעבר לקנדה.
הבעתי נכונות לעבור מקרית שמונה לאיזור פרדס חנה על מנת להתקרב אליו, למצוא לסתיו מסגרת חינוכית שם, ולקיים איתו הורות משותפת, אבל מבחינתו זו כבר לא אופציה. הוא כבר לא מעוניין בכך כיוון שהוא חושש שיצירת קרבה והידוק הקשר בינו לבין סתיו – רק יקשו עליה בבוא היום, כשהוא יעזוב את הארץ.
מילות סיכום
בדיעבד, הדבר הנכון היה לא להתגרש ככה. הגירושים נפלו על גיל כרעם ביום בהיר, ונעשו מאחורי גבו. הוא הרגיש שאבהותו נשללה ממנו ושהיה חוסר הוגנות מאוד גדול כלפיו.
היום אני כבר מבינה את הטעויות שעשיתי וגם מבינה שהן היו קשורות במבנה האישיותי שלי, שאיתו הגעתי לקשר שלנו ולאורו ניהלתי את הגירושים שלנו. הסיבה שגיל ואני לא הצלחנו לנהל את הפרידה שלנו בצורה שונה היא ששנינו התחרינו על המקום ועל ההכרה בצרכים שלנו.
אני חושבת שחוק חזקת הגיל הרך הוא לא טעות במהותו כי חשוב שתהיה מסגרת שדואגת לילדים ומבטיחה את שלומם ואת שפיותם כששני ההורים לא מסוגלים לראות מעבר לכאב האישי שלהם, אבל בכל זאת צריכה להיות גם דרך להבטיח את האחריות של שני ההורים כלפי ילדיהם"
סיפורו של גיל
1. חוסר יכולת לראות זה את הצרכים של זה
"הגעתי לקשר שלי עם מיכל עם אג'נדה מאוד שוויונית, או יותר נכון לומר – הדדית. גדלתי בבית לא שוויוני, אבא שלי רוב הזמן נעדר כיוון שהוא ניהל קריירה כרופא ואמא שלי עבדה בחצי משרה וגידלה אותנו. זו לא ההורות שרציתי לעצמי כשהפכתי לאבא, והיה לי חשוב להיות נוכח יותר.
אני חושב שהדפוסים הללו הם עניין של הבניות חברתיות שקשורות בתרבות שלנו, וזה נושא שמאוד עניין אותי מאז ומתמיד. לכן, עוד לפני שהתחתנו הבהרתי למיכל את עמדתי בעניין. היה לי חשוב שבמקרה של פרידה לא נגיע לבית משפט ושההדדיות בינינו תעמוד לנגד עיני שנינו.
"אני לא כועס על העזיבה שלה, היא היתה במצוקה מאוד גדולה ובאמת היה לנו מאוד קשה. אני כועס על כך שהיא פנתה לעו"ד מאחורי גבי; אני כועס על זה שהיא הרחיקה את סתיו ממני וגם שמה את הקושי האישי שלה כאמא לפני הצורך שלי להיות אבא"
הלידה של סתיו באה לתוך מערכת יחסים שכבר היה טעונה ביני לבין מיכל. המטען הזה נפרק בכל מיני צורות, והלידה העצימה את זה כי באופן טבעי מיכל היתה יותר רגשית, וייתכן שגם הצורך שלה ביציבות כלכלית מאוד הקשה על המצב".
2. בחירה במלחמה משפטית במקום בהגינות ובשקיפות
"חשוב לי לומר שהכעס והאכזבה שלי ממיכל הוא לא על מה שהיא הרגישה, אלא על הבחירה שלה ללכת עם המערכת נגדי: היינו בטיפולים שהיו מאוד לא מקצועיים, ובשניהם המטפלות לקחו צד ולמעשה הסיתו את מיכל נגדי; ואז קולגה שלה הפנתה אותה למטפלת בכירה שייעצה לה נגדי; וגם כשהלכנו לגישור – העובדות הסוציאליות לקחו את הצד שלה במובהק.
התחושה שלי היתה שזה לא גישור אלא מסלול עוקף לסגור את הכל מחוץ לבית המשפט מבלי לגשר על שום צורך. לכל אורך הדרך אמרתי למיכל שללכת בדרך הזו זו טעות, והזהרתי אותה מההשלכות של זה עלינו.
אני לא כועס על העזיבה שלה, היא היתה במצוקה מאוד גדולה ובאמת היה לנו מאוד קשה. אני כועס על כך שהיא פנתה לעו"ד מאחורי גבי; אני כועס על זה שהיא הרחיקה את סתיו ממני וגם שמה את הקושי האישי שלה כאמא לפני הצורך שלי להיות אבא.
המשפט הכי קשה שמיכל אמרה לי היה ש'בית המשפט מציל אותה מפניי'. נפגעתי מעצם האמירה שמישהו צריך להציל אותה מפניי ולהגן עליה.
בבית המשפט היא הציגה את הנחישות שלי לשהות עם סתיו לאחר הלידה כמעשה תוקפני כיוון שרבתי עם הצוות. לא רציתי שהיא תהיה בתינוקיה ורציתי לתת למיכל גיבוי ועזרה, ובמקום לראות בזה את טובתן היא ראתה בזה מעשה פוגעני כלפיה. אני הרגשתי שהיא פשוט רוצה את השליטה, שדברים ייעשו בדרך שלה.
"לא רק שמיכל הפקיעה ממני את האבהות שלי, גם בית המשפט הפקיע אותה ממני. הרגשתי שאני נשפט פעמיים – פעם אחת על ההתנהגות של גברים אחרים ופעם על האיוולות של בית הדין הרבני, שעליו הנחיותיו מסתמך בית המשפט לענייני משפחה"
בדיון על המשמורת הרגשתי שאני מפסיד מכל הכיוונים. המצב הכלכלי שלי היה מאוד קשה, ולכן אבא שלי היה זה ששילם את המזונות עבורי, מה שכמובן הכניס הרבה מאוד מתחים לקשר שלי איתו. ניסיתי כל הזמן להגיע למצב שהמזונות נמצאים בהלימה לזמני השהות, אבל זה לא קרה. גם הצעתי להכניס להסכם סעיפים שמתייחסים לשינויים עתידיים שיהיו לטובתה של מיכל, אבל זה לא צלח.
לא רק שמיכל הפקיעה ממני את האבהות שלי, גם בית המשפט הפקיע אותה ממני. הרגשתי שאני נשפט פעמיים – פעם אחת על ההתנהגות של גברים אחרים ופעם על האיוולות של בית הדין הרבני, שעליו הנחיותיו מסתמך בית המשפט לענייני משפחה"
3. חוסר יכולת לראות מעבר לכאב האישי שלנו
"אני הרגשתי שאת הקושי האישי שלה – מיכל השליכה לעיתים קרובות על סתיו. זה נגע לנושא המגורים, זמני השהות וכל היבט אחר. סתיו היתה בת שנה וחצי ואני הרגשתי שמיכל מייחסת לה קשיים שכל כולם שלה בעצם. מהסיבה הזו, היא הסכימה שסתיו תשהה איתי בהתחלה רק כמה שעות, ורק מאוחר יותר לילות שלמים. הרגשתי שהיא נלחמת בי גם כשהמשמורת בלעדית שלה.
קשה למיכל להכיל שוני, וכשזה קשה לה היא לוקחת את זה למקום מאוד אישי, גם כיום. עד היום השוני בינינו לגבי ההורות לסתיו – גורם לקושי בינינו. לשנינו יש מטענים שהולכים איתנו שנים אחורה, עוד מהילדות, ושאנחנו מביאים איתנו לקשר הנוכחי בכל מיני צורות".
4. חוסר עמידה בהתחייבויות והפרת האמון של הצד השני
"כאב גרוש אתה בסיטואציה שבה אתה כל הזמן במבחן. אם אתה מפשל פעם אחת – אתה נתפס כאבא שלא בא לבקר, ואם אתה מסתבך עם המזונות אתה אבא שלא דואג לילדים שלו… עבורי זה סיוט שהתגשם. כל מה שקראתי וחששתי ממנו – קרה לי.
כעסתי על זה שמיכל הפרה את האמון שלי בכך שהיא לקחה את המשמורת לידיה בכוחניות ומאחורי גבי, ולא בהחלטה משותפת".
5. שינוי נסיבות שלא מאפשר תיקון
"3 חודשים לאחר הפרידה שלנו הכרתי את בת זוגי הנוכחית, וכיום יש לנו כבר ילדה משותפת. כשמיכל ואני היינו ביחד בקנדה בירח הדבש שלנו – גמלה בי ההחלטה להגר לשם, וכל התלאות שעברתי לאחר הפרידה רק חיזקו את ההחלטה הזו.
"אני מכיר בזה שאני נוטש את הבת שלי, חד משמעית, אבל אני גם לא מרגיש שאני מסוגל להישאר פה רק בשבילה"
כשהבנתי שאין לי כוונה להישאר בארץ – החלטתי שאני לא פונה לבית המשפט להילחם על המשמורת. הבנתי שאני לא רוצה לחיות פה, ובצורה מאוד חזקה מתנגד גם לחיים של סתיו פה, אבל אין לי ברירה.
אני מכיר בזה שאני נוטש את הבת שלי, חד משמעית, אבל אני גם לא מרגיש שאני מסוגל להישאר פה רק בשבילה. אני חושב שממש כמו שלא נכון שזוגות יישארו יחד רק בשביל הילדים – לא נכון שאחיה את החיים פה רק בשביל סתיו. היה לי באיזשהו שלב חלון הזדמנויות לחזור למיכל ולזכות בכל הקופה, להיות אב במשרה מלאה ולמנוע מסתיו את כל הסיטואציה הזו, אבל גם אז לא הרגשתי שזה נכון לחזור לזוגיות עם מיכל רק בשביל סתיו. אם הייתי נשאר פה בשבילה זה לא היה עושה לה טוב.
שאלתי את עצמי פעמים רבות אם אני משכנע את עצמי, אבל אני באמת מאמין בזה. כאדם, אני לא מסוגל להמשיך לחיות פה. הלוואי שסתיו היתה יכולה לעבור לגור בקנדה איתי. התרבות והערכים בארץ הזו מנוגדים לכל מה שאני מאמין בו, אבל זו החלטה מאוד קשה שמרגישה כמו חור מאוד גדול בתוכי.
מיכל הציעה שנעבור למשמורת משותפת בשנה הקרובה, עד לירידה שלנו מהארץ. קשה לי מאוד לסרב לזה, כי אני מאוד רוצה שסתיו תהיה איתנו יותר, מה גם שהיא מאוד מתגעגעת לאחותה הקטנה והחדשה. גם מההיבט הזה אני מבין את הקושי שאני משית על סתיו כשאני מרחיק את אחותה ממנה למדינה אחרת.
יכול להיות שסתיו תבקר אותי כל חייה על הבחירה שלי, ויכול להיות שהבחירה הזו תשפיע עליה מאוד בהתפתחות שלה כאדם בוגר, אבל אני מקווה מאוד שהמציאות תהיה שונה. אני מקווה שמיכל תקים משפחה חדשה ושלסתיו יהיו אחים חדשים גם ממנה.
אני כל הזמן חושב קדימה על דרכים לדאוג לקשר שלי איתה, איך אני אעשה איתה שיעורי בית בסקייפ ואיך אני אקום מוקדם בבוקר כדי לדבר איתה. מאוד חשוב לי שבסדרי העדיפויות שלנו בעתיד – הביקורים שלי בארץ יהיו במקום גבוה בשיקולים הכלכליים שלנו.
בינתיים, אני מאוד מבולבל. מצד אחד אני רוצה ליצור קרבה וקשר טוב שילוו אותנו גם לאחר המעבר לחו"ל. מצד שני אני חושש שהקרבה דווקא תקשה עליה כשנעזוב, ואולי עדיף להשאיר את המצב על כנו כדי שהמעבר יהיה פחות טראומטי עבורה.
מילות סיכום
"הביקורת העיקרית שלי היא על המערכת. כאב לי מאוד לראות את חברות הכנסת צוהלות כשבוטל השינוי הצפוי בחוק חזקת הגיל הרך, מה גם שבחלקן תמכתי עד לאותו מהלך. אני חושב שהמערכת אטומה ומונעת מזוגות לראות את התמונה המלאה ולנהוג בהוגנות זה כלפי זה. זה מחרב כל כך הרבה משפחות, כשאנשים פועלים מתוך חולשה ואין להם שום הכוונה שרואה את התמונה המלאה.
אני אפילו מוכן לקבל את זה שאולי משמורת משותפת היא לא הפתרון היחיד, אולי כן נכון שהמשמורת תהיה אצל אחד ההורים, אבל יותר מזה חשוב שמישהו ילווה את התהליך הזה בראייה של שני הצדדים, מישהו שמה שמנחה אותו היא הוגנות. חשוב שלא תתקבל שום החלטה שלא ניתן לנמק אותה, והנימוק לא יכול להיות 'כי ככה זה', וגם לא 'כי אני כועס/ת' או 'כי את/ה פגעת בי'
ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת להורים היא לחשוב על העתיד. אתה חייב להיות שלם עם הבחירות שלך כך שכשיגיע היום שתדבר עליהן עם הילדים שלך – לא תצטרך לשקר כדי להגן עליהן ויהיה נוח לך עם האמת שלך".
מטעמי שמירה על פרטיות, כל השמות בפוסט הינם שמות בדויים. פרטים מזהים אחרים שונו גם הם תוך שמירה על היבטים מהותיים בסיפור.
מרתק. מי יתן וזוגות שעומדים בפני התהליך הזה יקראו ילמדו וידעו שאפשר לעשות את זה גם אחרת. מבלי לעבור את מסכת המרורים האלו.
אמן ואמן!
סיון, אלופה מוכשרת שכמוך, שוב השכלת להביא את נושא סוגיית ההורות המשותפת בדרך אינטליגנטית, רגישה ומכבדת, ולהאיר אספקטים נוספים וחשובים. ריאיון מקיף והוגן. אין ספק שאמשיך לעקוב אחריך בהשתאות. תודה.
תודה רבה, נגה!
כל הכבוד על הכנות והשתוף של שני הצדדים. היה מעניין לקרוא את סיפורם האישי וללמוד מהם על הדרך הקשה שעברו. מאחלת לכל בני המשפחה עתיד טוב יותר.
תודה רבה מיכל, משתתפת באיחולים.
סיוון, כל הכבוד לך, מעצם כתיבתך המעודדת והשקופה יצרת מערכת אמון כה גבוהה בינך לבין הקוראים והצלחת להביא לפה את סיפורם של שני הצדדים לגישור, הבנה והכלה.
מה שכל אנשי המקצוע כשלו בו ובגדול.
מרגש!
תודה רבה נתלי, שמחה מאוד שזו החוויה שלך מהקריאה!
הראיון הזה מרתק. כל הכבוד למיכל ולגיל על הכנות, על הפתיחות, על היכולת להסתכל אחורה ולשנות עמדה, על הנכונות לשתף למען אחרים. הם הצליחו להציג סיפור אישי ואמתי על כל המורכבות שלו. מי אני שאשפוט? כמובן, כל הכבוד גם לך, סיון, שהצלחת להזיז אבן קטנה, ובנחישות תצליחי להזיז עוד ועוד.
תודה רבה זיוה, מסכימה איתך מאוד שמדובר בשני אנשים אמיצים מאוד, בפרט על היכולת שלהם להתבונן על עצמם בביקורתיות ולהשתנות בעקבות כך.
אני קוראת אותך ומרגישה שאת מקשיבה לקוראים שלך. הרגישות שאת מגלה בכתיבה ובבחירת המלים, הדיוק של המסר, הופכים אותך לאוטוריטה לא רשמית בתחום זה. ואת הלקחים של בני הזוג אפשר לקחת לכל תחומי החיים שלנו.
תודה רבה יפעת! המילים שלך ריגשו אותי מאוד!
אני מנסה לקרוא את הפוסט הזה מכמה נקודות מבט – כצופה בלתי מעורבת, כמאמנת זוגית, וכמי שעברה את החווייה בעצמה. אני מגלה שאני לא מצליחה להתנתק מהאישי. למרות שסיפור הגירושים שלי שונה ברובו מהסיפור של מיכל וגיל עדיין יש שם מספיק דברים דומים שמחזירים אותי למצוקות הנישואים והגירושים הפרטיים שלי. המעורבות הריגשית הזאת לא מאפשרת לי לקרוא הכל ברצף, ואני מוצאת את עצמי משאירה את החלון פתוח, וחוזרת אליו מדי פעם לעוד כמה שורות של קריאה.
זה פוסט חזק, חשוב מאד, וצריך להוות קריאת חובה לכל אדם נשוי באשר הוא.
תודה רבה על התגובה, חיה. אני מאוד מבינה את המקום שבו את נמצאת ואת ההשפעה החזקה של הפוסט. גם לי, כמראיינת, זה לא היה קל.
מסכימה שיש לנו ממש מחוייבות כלפי עצמנו לפגוש את המקומות הללו בתוכנו ולהבין מה מתעורר שם ומה הוא בא ללמד.
סיון פשוט כתוב מעולה ו עורר מחשבה ובעיקר כל כך חשוב. כבר מחכה לפוט הבא
תודה רבה אורית!
כל כך עצוב, שבא לבכות.
גירושים הוא זמן כל כך כאוב, מפחיד, קשה. בני הזוג זקוקים בעיקר להכלה, לתמיכה, למשהו שיסייע להם לעבור את המסע בכמה שפחות פגיעות.
במקום זה קמה לה מערכת שכלתנית, חסרת כל רגישות – לא רק כלפי האבות, אלא גם כלפי האמהות משום שהיא נוטה להעצים את המצוקות של נשים – שמטיחה את ההורים זה בזו וזו בזה, כמעט דורשת מהם לפצוע איש את רעהו בפצעים אנושים, שלא ניתנים לריפוי, גם לא לאורך זמן.
ובאמצע? ילדה קטנה שסופגת את כל הנפולת…
כל כך עצוב…
מסכימה איתך מאוד, רותי. מאוד עצוב, ומאוד מצריך שינוי מן היסוד.
גיל ומיכל יקרים,
טובת הילדה היא עיניין לא פדוט.
נראה כי בשניכם יש דמוית של ילדים פגועים
שמונעים מעוצמת הפגיעה הראשונית ומתקשים ליצר הזדמנות ראשונית וללא משקעי עבר לסתיו בתכם. אך האין כולנו כך?
גיל- מרוב פגיעה ורצון להיות צודק אתה מנציח את שכלכך רצית להמנע ממנו, כמו אביך: אב נעדר מחיי בתו.
מיכל- נראה כי האהבה לגיל סחפה אותך ולא הקשבת למה שאמר אלא לעצמך. ולמרות שהכתובת היתה בהירה לגבי רצונותיו ואמונותיו. הגעת לנקודת אל חזור, כאם יחידנית עם קושי במערכות תמיכה. אם זאת נראה כי את מכוונת לצורכי סתיו ומוכנה לעשות ויתורים גדולים.
מי יתן ותצליחו לרפא את הפצעים, למצוא שפה משתפת ומכבדת ולאפשר לה לראות את ההורה השני באהבה ובשלמות. אוהבת.
פוסט חשוב וכואב. הכנות של שניהם מעוררת התפעלות וגם עצב. מאחלת לשניהם ריפוי וקשר משפחתי חם ואוהב עם בתם.
תודה, נעמה. מסכימה עם מה שכתבת ומצטרפת למשאלתך.