מחיר הבושה | הגירושים בראי החברה
בושה.
אני זוכרת שלקח לי המון זמן לדבר על הגירושים מבלי להתפתל. תקופה ארוכה מאוד הסתרתי כל מה שגדי ואני עברנו באותה עת אפילו מהחברות הקרובות שלי. התביישתי שדווקא אנחנו – אחרי הדרך הארוכה והמפותלת שעברנו כדי להיות יחד כזוג וכמשפחה – נכשלנו בסופו של דבר.
בעבודה עשיתי מאמצי-על כדי להסתיר את מה שקורה בחיי האישיים, וזה גבה ממני מחיר יקר. כעצמאית, לא יכולתי לקחת ימי חופש בתשלום כדי להתפנות לכל השינויים שחלו בחיי או אפילו למה שהם גרמו לי להרגיש. כדי לשדר "עסקים כרגיל" המשכתי להפגש עם לקוחות ולעבוד ללא שינויים מיוחדים, רק עם חיוך מזויף על הפנים וסערה שמתחוללת בפנים. ובכל זאת, מה שהצלחתי להסתיר מהלקוחות – קיבל ביטוי בתוכניות עצמן בצורת טעויות קטנות של חוסר תשומת לב, והן גררו ביקורת קשה, בעיקר שלי כלפי עצמי.
מול החברים והמכרים היה לי קשה אפילו יותר, כי איתם לא יכולתי לזייף. כדי להימנע משאלות נוקבות ומצורך להסביר כשעוד לא הייתי בשלה לזה – פשוט נמנעתי ממפגשים עם האנשים הכי קרובים אליי במשך חודשים ארוכים.
אני יכולה לספור על יד אחת את האנשים שידעו בזמן אמת מה עובר עליי ועל גדי.
הבחירה להימנע ממפגשים ולהסתיר את מה שקורה לנו התגלתה כטעות, כי אחרי כמה חודשים – כשכבר היינו ממש לקראת פרידה והייתי זקוקה לכל התמיכה שיכולתי לקבל – מצאתי את עצמי מבוצרת בבדידותי בזמן שלרוב האנשים סביבי יש מושג קלוש או מוגבל מאוד לגבי מה שקורה בחיי.
לתת מקום מוחשי לתחושות
הבושה גרמה לי לנהוג באופן שהיה אמנם טבעי, אבל גם הרסני. את הפוסט הזה החלטתי לכתוב כיוון שלאחרונה חוויתי את התחושה הזו שוב בנסיבות אחרות, וזה גרם לי להבין שבושה היא בושה, ונחווית בצורה דומה גם כשאין שום דמיון בנסיבות.
זה גרם לי לחשוב על הבושה שמרגישות נשים שסובלות מדיכאון אחרי לידה, למשל, או גברים שסובלים מהלם-קרב. בושה שנובעת בעיקר מהשיפוטיות של החברה לגבי מה שזה לכאורה מעיד עליהם, או מעיד שהם לא. לא סתם התופעות הללו היו מושתקות במשך שנים, ואין ספק שנשים וגברים שילמו ומשלמים על כך בבדידות קשה ומייסרת.
בושה היא גורם מעכב חזק מאוד. היא כרוכה בהסתרה, והסתרה – חוץ מזה שהיא נטל קשה בפני עצמו – גם מעכבת התקדמות, השתקמות, הפקת לקחים וקבלת תמיכה ועזרה. היא עשויה להביא לכך שהתחושות הקשות רק יעמיקו ויתרבו, ושתהליך השיקום יהיה ארוך בהרבה ממה שאפשר.
אני כותבת את הפוסט הזה כדי להזכיר לכם שהדרך הטובה ביותר לצלוח את המשבר הזה היא קודם כל לדבר עליו. ברגע שהתחושות מדוברות – יש להן מקום מוחשי בעולם ולא רק בתוככם, וזו הקלה גדולה מאוד. אם קשה לכם לדבר עם חברים או משפחה – פנו לאיש מקצוע.
לפעמים האדם הנכון לפנות אליו הוא דווקא מישהו שלא מכיר אתכם ואין לו דיעה מוקדמת עליכם ועל בן/בת הזוג שלכם, אבל הרבה ידע ונסיון לגבי הסיטואציה שבה אתם נמצאים.
שיתוף הצד השני בתחושות שלנו
לסיום, עצה מנסיוננו האישי: יש משמעות רבה מאוד לכך שנחלוק את התחושות שלנו בגירושים גם עם בן/בת הזוג. גם אם היחסים קשים והתקשורת מאוד מצומצמת – חשוב למצוא את הדרך לשתף אותו/ה במה שעובר עלינו בעקבות ההחלטה הזו והתהליך הנלווה לה. בדרך כלל התקשורת סביב הפרידה והגירושים מאופיינת בעיקר בהטחת עלבונות והאשמות הדדית, ואולי זה שלב חיוני של פורקן, שפשוט צריך לעבור אותו. אבל אם מצליחים לנצל את השיחות האלה גם לשיקוף כן וישיר של התחושות האישיות שלנו – ולא רק של תיאור בן/בת הזוג במילים לא מחמיאות – יש לזה, לדעתי, חלק מהותי בהתאוששות וביחסים החדשים שנוצרים אחרי שהסערה שוכחת.
מה שתעידו על החוויה האישית שלכם, מתוך הכאב שלכם, רוב הסיכויים שלא יעורר את בן/בת הזוג להתגונן, ואולי אפילו יחדור אליו/ה פנימה. לעומת זאת, מה שתשמרו כלוא בפנים עשוי להמשיך לרחוש מתחת לפני השטח ולהיות מתורגם (אפילו בצורה בלתי מודעת) לאנטגוניזם ולנקמה.
כשהדברים "בחוץ", גם אם התגובה של בן/בת הזוג היא לא בהכרח כפי שהייתם רוצים, אתם כבר לא נושאים אותם לבד עם עצמכם. אני מאמינה שזו אחת הדרכים להשאיר את התחושות הקשות מאחור, ולהמשיך הלאה בעיקר עם לקחים ותובנות (כנראה שגם עם כמה צלקות). הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות, הוא לנצל את המשבר הזה ללמוד על עצמנו דברים שאולי חששנו לגלות, ומהם נלמד גם על הזוגיות שאנחנו מבקשים לעצמנו ומסוגלים להעניק לבן/בת הזוג הבא/ה.
אני מקווה שהפוסט הזה תרם לכם. אם מצאתם בו תועלת עבורכם או שהוא עשוי להועיל למישהו שאתם מכירים – אשמח מאוד אם תשתפו אותו/ה. אתם מוזמנים להירשם לתפוצת הבלוג ולקבל את הפוסטים הבאים היישר לתיבת המייל שלכם:
את התמונות בפוסט צילמתי בברצלונה, יולי 2016.
סיון יקרה,
משכת אותי פנימה לקרוא בלי הפסקה, נשאבת לכאב ולדיוק שבכתיבה שלך. מצאתי עצמי מזדהה ומזהה חלקים שונים בי הקשורים בבושה. בעזרת מילותייך צללתי לכמה רגעים לבושה שלי, ממנה אצא חיש מהר (ממש תיכף…) כדי לשרוד את החוץ. יש לי אנשים יקרים איתם אני חולקת כי אני מסכימה איתך לחלוטין שאל לנו להשאר לבד עם התחושות.
תודה על ההשראה ועל רגע חסד זה של התבוננות שתפס אותי במדרגות בניין הקליניקה ולא הרפה עד שסיימתי לכתוב לך כאן.
זהו.
יוצאת להמשך היום.
מיכל
תודה לך על התגובה מיכל יקרה, חשוב לי לדעת שהפוסטים מוצאים את דרכם לנפשות שזקוקות להם.
חיבוק גדול ממני.
אהובה,
תודה על הפוסט הכל כך חשוב הזה.
מאוד התחברתי אל הנושא, אני עוסקת בו כבר שנים במחוזות ההריון, הלידה והאימהות- באופן אישי ומקצועי.
ודבר אחד חוזר על עצמו, כמו שאמרת- הבדידות הנוראית.
ועוד דבר חוזר- אם נותנים מרחב ומקום למגוון התחושות, לזה שמה שעובר עליי על הקשיים והמגוון זה בסדר, אם נותנים לגיטימציה ומקום בטוח לאוורר את הכל, גם הבושה מתאווררת.
תודה גדולה על המילים הרגישות האלה וחיבוק גדול גדול ממני 💜
תודה לך יקירה ❤
פוסט מאוד חשוב ונוגע ללב. את בהחלט צודקת שהנושא הזה לא קשור רק לגירושין ואנחנו חווים אותו בחיים שלנו בכל מיני מצבים שבהם אנחנו מרגישים אשמה על דברים שקורים לנו וזה גורם לנו לתחושה של בושה והסתגרות.
תודה ויקי, מסכימה מאוד ❤
פוסט מצויין וחשוב ,זה הזכיר לי שיחה שהיתה לי השבוע עם אמא שלי , הורי התגרשו שהייתי בת שנה ותשעה חודשים. אביה של אימי נפתר מספר חודשים ספורים לאחר הגרושים (דבר שלא היה כל כך מקובל לפני 40 שנה ) " הסביבה " דאגה להגיד לאמא שלי שהגירושים שלה שברו לאביה את הלב ): אני חושבת על זה וזה נוראי, לא רק הבושה … גם לחיות עם אשמה כזו, מיותר לציין שזאת לא הסיבה למותו אבל עדין עצוב לחשוב על מה אנשים "מקבלים " בנוסף למצב שהם נמצאים בו גם כך. אני יכולה להגיד בפה מלא בתור ילדה שגדלה להורים גרושים שאני מעדיפה שהורי לא יגורו ביחד ולא אגור אם הורים שלא מסתדרים או לא חווים אהבה משותפת. יאמר לזכותם שתמיד הסתדרו אחד מול השני , מולנו , זה הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת, לא להגיד דברים לא טובים על בן הזוג …
תודה על השיתוף, מיכל. אני חושבת שאנשים נוטים לומר הרבה דברים מבלי שהם נותנים את הדעת על ההשלכות ההרסניות שלהם.
שמחה שהיתה לך חוויה טובה של גירושים כילדה. זה כל כך חשוב!
כל כך מדוייק, רגיש ונבון כמו שרק את יכולה לקחת מילה כזאת גדולה, מבישה בפני עצמה, לפרק אותה לגורמים, לרווח ולתת לנו נקודות נשימה, אור ותבונה.
תודה, נתלי יקרה!
כמה שאת אמיצה לכתוב פוסט שמדבר על הבושה. את מטיחה בפנינו את המציאות הקשה ממש כפי שהיא ואני שמחה שאת עושה את זה כי אני לומדת על זה ממך ומהפוסטים שלך.
הבושה היא גם מהצד השני של מי ששומר שחברה מתגרשת ואז לא ברור איך להגיע, לשמח? להיות עצובה? לעשות משהו או לא לעשות כלום? איך הצד השני, החברים אמור להתנהג? גם פה יש בושה מסוימת. ולכן הפוסט שלך הוא פורץ דרך בעיני כי הוא מתחיל להסיר את המכשולים של התקשורת. שזה הענין בסופו של דבר, כנראה. חיבוק.
תודה, יונית. מסכימה איתך שזה מאוד מורכב גם עבור מי שמלווה חבר/ה בגירושים. לדעתי הדרך הכי טובה היא פשוט להיות. ההבנה מה הצד השני צריך כבר תגיע משם.
לא חשתי בושה כשזה קרה לי אבל הרגשתי שנכשלתי בדבר הכי חשוב לי. והיה לי קשה ממש לספר לסביבה שלי על מה שמתרחש בחיי. עד כדי כך שיום אחד, חברי הטובים שמעו על הפרידה מרכלנית אחת במשרד שבו עבדתי, התקשרו אלי מזועזעים, כי היו בטוחים שזו סתם רכילות מרושעת ונדהמו לגלות שאכן זה נכון ושלא סיפרתי להם במשך 3 חודשים. היום אני מבינה שהיה לי קשה בכלל להוציא את המילים פרידה וגירושים מהפה…
פוסט מצויין ורגיש במיוחד. תודה סיון
תודה רבה איה, ותודה על השיתוף. מאוד מזדהה.
את כותבת בשטף, גורמת לרצות לדעת עוד, להבין… גרמת לי לחשוב על החברים הטובים שעברו את זה.
תודה!
תודה עדי!
היטבת לתאר ובמילים נכונות. משליכה את מה שכתבת גם על מצבים נוספים וקשים אחרים בחיים. מאחלת לך רק טוב.
תודה רבה, טלי!
סיון יקרה ואהובה, נוגעת בבטן הרכה ברכות 🙂
איזה פוסט עמוק וחשוף. נגעת בנימי ליבי. כבת להורים גרושים, גדלתי לבושה. הייתי הילדה היחידה בכל בית הספר שהוריה התגרשו. מיותר לציין שלפני 40 שנה גירושין לא היו שכיחים כהיום. אני מופתעת לשמוע שעדיין יש בושה. אני רואה בזה אומץ. אומץ להסתכל לאמץ בלבן של העיניים, אומץ להבין שזה לא ולא רק להבין- לעשות, אומץ להתחיל מהתחלה, אומץ להיות כנה ואמיתית עם עצמך ולא לחויות בשקר.
אז אני קוראת לפוסט שלך אומץ. כי את אמיצה בעיני.
תודה רבה רוית, התגובה שלך ריגשה אותי מאוד!
חודשים אני מנסה להבין למה נעצרתי. איך אני לא מצליחה להתרומם ולהמשיך. בחנתי רגשות ותחושות מעלבון וכעס עד אבל וכאב ואף לא אחד מהם יכול להסביר את הקיפאון שאני נתונה בו. כמו זרקור ענק, המילים שלך חשפו את מה שאני מנסה למצוא כבר הרבה זמן. בושה.
לא יאמן איזה כוחות הרס יש לה.
מיכלי יקרה,
אני מקווה שהזרקור יאיר את מה שצריך על מנת להפשיר את הקפאון ולאפשר לך להתקדם. נשמע שהגיע הזמן.
תודה שאת קוראת!
הזדהיתי רבות עם מה שכתבת, החלק הזה של הבושה, להודות בכך שכשלנו והנישואין הגיעו אל קיצם היא תחושה קשה שלא עוברת, אפילו אחרי שמוצאים פרק ב' ובאמת מאושרים וממשיכים הלאה.
היא סוג של כתם שחור בעברנו ומרגיש כאילו לחברה ולתפיסתה את "מוסד" הגירושין יש לא מעט אחריות בכך.
תודה טלי, מסכימה איתך ומזדהה איתך מאוד. גם היום כשאני כבר בפרק ב', עדין מרגישה אי נוחות מסויימת לספר שכבר התגרשתי בעבר.
הפוסט הזה מדהים בעיני והכתיבה שלך היא תענוג אמיתי.
יש בו כל כך הרבה אמת חשופה וישירה שלרגע עצרתי לנשום. הבושה האישית שלי התחילה הרבה לפני הגירושים והיא כוסתה בהרבה שכבות אחרות של רגשות. עד היום קשה לי להיזכר ב-עצמי בתקופה הזו.
אחת הבודדות שחוויתי בכל חיי, למרות שהייתי מוקפת באנשים.
תודה לך על פוסט מזכיר ומאיר.
לילך
תודה רבה על השיתוף, לילך. מזדהה מאוד.
אחות יקרה שלי,
אני קורא אותך, את מילותייך, את הכנות העמוקה
לצד החשיפה, ויודע שאולי זה לא פשוט להתפשט
כך, אבל הרווח עולה בהרבה על המחיר, משום
שמעבר לתרומה ולהשראה העצומה שאת מבקשת
להנחיל לאחר, את בעיקר מרוויחה את עצמך לאחר
חודשים ארוכים שבהם הפסדת את עצמך. וזה ככל
הנראה מה שקרה לי בשנה האחרונה, מכאן ההזדהות
הרבה שלי.
תודה על מה שהנחת כאן. אוהב אותך.
תודה רבה, אחי היקר. אוהבת אותך מאוד.