בושה היא גורם מעכב חזק מאוד. היא כרוכה בהסתרה, והסתרה - חוץ מזה שהיא נטל קשה בפני עצמו - גם מעכבת התקדמות, השתקמות, הפקת לקחים וקבלת תמיכה ועזרה. היא עשויה להביא לכך שהתחושות הקשות בעקבות הגירושים רק יעמיקו ויתרבו, ושתהליך השיקום יהיה ארוך בהרבה ממה שאפשר. אני כותבת את הפוסט הזה כדי להזכיר לכם שהדרך הטובה ביותר לצלוח את המשבר הזה היא קודם כל לדבר עליו, כפי שמתואר בפוסט מהחוויה האישית שלי.
ביום שבו נפרדנו - הגעגוע הפך להיות ישות חדשה בחייה ובחוויותיה של עופרי. זה געגוע לתחושת הביחד, ליכולת לחוות את הרגע עם שני האנשים המשמעותיים ביותר בחייה מבלי שהיא חשה את חסרונו של אחד מהם. זה געגוע לפשטות, לחיים בבית אחד, בחדר אחד, במיטה אחת. זו כמיהה לנורמליות ולמה שמרגיש ונראה לה טבעי - גם אם אין לה שום כלים להבין בעצמה שלזה היא כמהה. פוסט חדש על ההתמודדות של הילדים ושלנו עם הקשים שלהם בעקבות הגירושים.
מפוסט לפוסט כמות התגובות והפניות שקיבלתי על גבי הבלוג ובאופן פרטי הלכו והתרבו, והשאלות הלכו והעמיקו. ובכל זאת, שאלה אחת שבה וחזרה בכל פעם שפרסמתי פוסט חדש: איך בכלל הצלחתם להתגבר על הכאב ועל הרגשות הקשים שלכם על מנת לנהל שיח שעופרי במרכזו? אז בשם האותנטיות שבה אני כותבת את הבלוג הזה, ובמאמץ להלך בין הטיפות ולשמור על פרטיותנו, אני אנסה לעסוק הפעם בכאב הפרידה של גדי ושלי ובדרכים לראות מעבר לו כדי להתקדם במסלול הנכון.