ההחלטה של גדי ושלי על הורות משותפת היתה לנו טבעית. אבל ככל שמועד הפרידה התקרב, הקושי הלך וגדל. הגענו לשלב שבו היינו צריכים לתרגם את הרעיון הגדול הזה למציאות, וזה בדיוק השלב שבו התחוורו לנו המחירים והקשיים.

דירה להשכיר

בראש ובראשונה, נדרשנו לתת מענה לסוגיית המגורים. גרנו אז כמשפחה בדירה שכורה, וכעת נדרשנו לקבל החלטה מי עוזב ומי נשאר. היה די ברור, שלא משנה כמה נדגיש לעופרי שקיבלנו החלטה משותפת – ברגע שאחד מאיתנו יהיה זה שעוזב את הבית – הוא יצטייר בעיניה אחרת מזה שנשאר. אף אחד מאיתנו לא רצה להיתפס בעיניה כנוטש – לא את המשפחה ככלל ולא אותה בפרט.

בצעד די חריג, כל אחד מאיתנו החליט (עם עצמו) לעזוב את הדירה השכורה שלנו ולשכור דירה לעצמו ולעופרי. נדבך נוסף בהחלטה הזו היה אישי-רגשי: אף אחד מאיתנו לא רצה להישאר בדירה שכולה רוויה בזכרונות המשותפים שלנו כמשפחה. זו היתה תקופה קשה וכואבת גם כך, והיא היתה ודאי כואבת אף יותר אם אחד מאיתנו היה נותר עם עופרי במקום שבו הוא היה מקבל תזכורת יומיומית לחסרונו של האחר. 

לקחנו בחשבון, שלהחלטה ששנינו נעזוב את דירתנו המשותפת יש גם השלכות שיקשו על עופרי. באחת התקופות הכי סוערות וקשות שהיו לה – היא תאלץ להתמודד עם הסתגלות לשני בתים חדשים ולא רק לאחד. אבל כפי שכתבתי בפוסט הקודם – שנינו האמנו שכל עוד תהיה לה תמיכה מאיתנו – שני האנשים הכי חשובים בעולם מבחינתה – היא תסתגל ביתר קלות למציאות של שני בתים, בפרט כשהאופציה האחרת היא להסתגל לרעיון שאחד מאיתנו קם והלך בלעדיה.

ברור לי, שהתרחיש הזה לא מתאים לכל משפחה ולכל מקרה. לעיתים קרובות אחד הצדדים עוזב בעל כרחו, ולעיתים העזיבה מתרחשת הרבה לפני הפרידה עצמה. כמו כן, כשהדירה שגרים בה היא נכס משותף ולא דירה מושכרת – מערכת השיקולים עשויה להיות שונה מאוד. אני ממליצה לכל זוג לשקול את צעדיו בהתאם לנסיבות האישיות שלו ולקבל החלטה בהתאם.

הורים ביחד, חיים בנפרד

גדי ואני פנינו לחפש דירה, כל אחד לעצמו. על מנת לא לטלטל את עופרי אפילו יותר – חיפשנו דירות בסמיכות יחסית גבוהה, כך ששתיהן יהיו קרובות לגן שלה. חשוב לי לציין, שמעבר לכך שהסמיכות לגן היתה נוחה, זה גם איפשר לעופרי להזמין אליה חברים מהגן לשני הבתים שלה. אם אחד מאיתנו היה גר רחוק משם – לא בטוח שהיתה נכונות מצד ההורים האחרים להסיע את ילדיהם למפגש אחר הצהרים עם עופרי ואז להגיע שוב כדי לאסוף אותם.

חיפוש הדירה היה תהליך קשה, בעיקר רגשית. בזמן שסיירתי בין דירות מעופשות ברחבי חיפה, וניסיתי לדמיין את החפצים שלי ושל עופרי בתוכן – כל הפחדים, החששות והמשמעויות של אובדן השליטה התחילו לצוף ולכרסם בי. פתאום חלחלה בי ההבנה שאני עומדת לאבד את האחיזה הטוטאלית בעופרי וביום-יום שלה. מעבר לזה שלא היה לי מושג איזו דירה גדי יבחר עבורם ומה יהיו התנאים בה – גם ברמת השגרה שלה שם יהיו לי המון "חורים שחורים": לא אוכל לדעת מה היא אוכלת, מתי היא הולכת לישון, האם היא מגיעה לגן בזמן; לא ידעתי לומר האם גדי ישמר גם לאחר הפרידה את הקווים המנחים ואת הערכים שחינכנו את עופרי לפיהם, או איך הוא יגיב לקשיים שלה בזמן שהוא מאוד כואב את הקשיים שלו… באופן כללי, התחוור לי שבהורות המשותפת הזו יהיו גם הרבה מאוד חלקים לא משותפים.

כל הספקות וסימני השאלה שעלו אצלי – בכלל לא היו קשורים בגדי עצמו. לא היה לי ספק לגבי היכולת או הכוונות שלו לעשות את הטוב ביותר עבור עופרי. החששות שלי נבעו מהפחד הגדול שהייתי שרויה בו וממצבי הרגשי באופן כללי. על מנת להקל על עצמי, החלטתי שאתמקד בכאן ועכשיו. היה לי ברור שמרגע שגדי ואני נפרדים – אין לי שליטה במה שמתרחש בזמן שעופרי איתו, ושעליי לסמוך עליו, ממש כפי שסמכתי עליו כשחיינו יחד, וממש כפי שהוא סומך עליי. 

ברוכה הבאה הביתה

כחלק מה'כאן ועכשיו' – גדי ואני ניסינו לחשוב על דרכים להקל על עופרי את המעבר לבתים החדשים שלה. הנה כמה מהצעדים שנקטנו:

1. ארגון החדר והכנתו – כל אחד מאיתנו דאג שבביקורה הראשון של עופרי אצלו – יחכה לה חדר ילדים נעים, מרוהט ומאובזר לפרטי פרטים. מבחינתי, כל שאר החללים בדירה היו בעדיפות משנית, אם כי ברור שמאוד התאמצתי שהדירה כולה תהיה ביתית ומזמינה.
2. יצירת חיבור מוכר ואהוב – בכל אחת מהדירות היו חפצים של עופרי מהחדר שהיה לה בדירתנו המשותפת. יחד החלטנו בעת האריזה מי ייקח את שולחן היצירה, מי את המשחק הזה ומי את הדובי ההוא. ניסינו לחלק את החפצים בינינו בצורה כזו שיהיה לה בכל חדר את כל מגוון הבובות, הספרים, המשחקים והחפצים האישיים שהיא אוהבת.
3. מתנת מעבר – בכל חדר חיכתה לעופרי מתנה לכבוד המעבר לחדר חדש. משהו שידענו שהיא מאוד תשמח לקבל, ושיחכה לה בכל פעם שהיא מגיעה הביתה.
4. הזמנת חברים הביתה – לאחר זמן מה של התאקלמות שלנו ושלה, התחלנו ליזום אירוח חברים מהגן אחר צהריים – כל אחד בדירתו – על מנת שעופרי תרגיש ששתי הדירות מהוות בית לכל דבר, גם כלפי הסביבה.
5. יצירה משותפת שקשורה במעבר – בשבועות הראשונים שאחרי המעבר, הקפדנו לבלות אחרי הגן בבית, לסדר ולארגן יחד את הדירה, לשחק יחד בחדר החדש וליצור יחד יצירות שקשורות במעבר. אחת היצירות שעופרי ואני ציירנו יחד היתה ציור של שני הבתים – שלי ושל גדי – ושביל שעובר ביניהם, שנועד להדגיש את החיבור שעדין קיים. 
6. שיחות יזומות והבהרת ההתרחשויות – לא כל הילדים מסוגלים להבין את כל מה שקורה סביבם, בפרט בתקופה שיש בה כל כך הרבה שינויים ותהפוכות. ככל שהם פחות מבינים – כך הם חווים יותר מצוקה וחוסר יציבות, וזה מבלבל ומתסכל עבורם. לכן, גדי ואני הקפדנו ליזום שיחות עם עופרי סביב המעבר והפרידה, להסביר לה במילים פשוטות מה קורה ומה עומד לקרות, ולייצר אצלה כמה שיותר ודאות והבנה של מה שנעשה סביבה.
7. סימנים מוסכמים – אחד הדברים המבלבלים ביותר עבור ילדים שהוריהם מתגרשים הוא שעליהם להתרגל ללוגיסטיקה המורכבת הכרוכה בפירוד. בהורות משותפת יכול להיווצר חוסר ודאות מאוד גדול אצל הילד/ה באשר למי אוסף אותו/ה היום מהגן, איפה הו/יא ישנ/ה היום ומי ייקח אותו/ה לגן מחר. כאמור, חוסר ודאות הופך מהר מאוד לתסכול ולחוסר בטחון, ולכן יש צורך בהפשטת המורכבות הזו לשפה שהילדים יכולים להבין. עופרי היתה אז בת שלוש וחצי, ואנחנו הרגשנו שטבלאות עם ימי השבוע וסימונים של 'אמא' ו'אבא' יהיו מסובכות מדי עבורה. גם היה לנו חשוב, שאם היא תשכח מי אמור לאסוף אותה – תהיה לה דרך לגלות בעצמה. לכן, הדפסנו תמונות קטנות שלי, של גדי ושל כל אחת מסבתות (גם הן אספו אותה מדי פעם), ניילנו אותן וחיברנו כל אחת לשרשרת מחוט עבה. בבוקר כל יום תלינו על תיק הגן את התמונה של מי שאוסף אותה באותו יום, וכך עופרי ידעה בדיוק למי לצפות. 

מה קורה כשאין שותפ/ה לדרך?

ללא ספק, הדרך הטובה והמיטיבה ביותר לעשות את כל הנ"ל היא בשיתוף פעולה בין ההורים. ככלל, הורות משותפת נשענת על ההנחה ששני ההורים מוכנים לעשות מאמץ להתעלות על הקשיים, על המכאובים ועל המחלוקות, ולתקשר ברמה שמאפשרת התנהלות הוגנת ובריאה עבורם ועבור ילדיהם.

יחד עם זאת, חשוב לי לציין ששיתוף פעולה הוא לא תנאי. זוהי תקופה לא קלה ואף קשה מאוד לכל מי שמהווה חלק מהמשפחה שמתפרקת. לא כל החלטה חד-צדדית או חוסר הסכמה של אחד הצדדים – מעידה על אדישות או על חוסר אכפתיות כלפי הצד האחר או כלפי הילדים למעט החלטה שתגרור פגיעה בקשר של הילדים עם הצד האחר. כל צד צריך לקחת אחריות על עצמו, ולעשות כל מה שאפשר לטובת הילדים ולטובת הקלת המעבר והפרידה עליהם – גם אם אין שיתוף פעולה מלא (או שיתוף פעולה כלל) מהצד השני, אבל חשוב ששני ההורים יהיו בקשר רציף עם הילדים, כיוון שהם העוגן האמיתי שלהם.

*****

בפוסט הבא – מסתגלים לחיים החדשים, הפעם בדגש על ביסוס היחסים החדשים בין ההורים.

אני מקווה שהפוסט הזה תרם לכם. אם כן, אשמח מאוד לקרוא מכם כאן בתגובות או בהודעה פרטית. אודה לכם אם תשתפו את הפוסט עם עוד אנשים שעשויים למצוא בו עניין.

תודה ולהתראות בפוסט הבא!

סיון