• עמוד הבית
  • אודות
  • סיפורים אישיים
  • בתקשורת
  • יצירת קשר
  • עמוד הבית
  • אודות
  • סיפורים אישיים
  • בתקשורת
  • יצירת קשר
בחזקת שניים
לנקות את התודעה | סיפורה של קרן
26 בפברואר 2017 4 תגובות סיון

לנקות את התודעה | סיפורה של קרן

לקרן התוודעתי בזכות פוסט שהיא כתבה בפייסבוק, המתאר את חוויית החיים-שאחרי-הגירושים שלה. פוסט פתוח, כן ומרגש, שהתחושה העיקרית שעלתה מתוכו היתה תחושת הודיה. הפוסט סקרן אותי מאוד, כיוון שניכר היה שהמסע של קרן בדרך לגירושים ולהורות המשותפת – היה לא שגרתי.
כשפגשתי אותה, פגשתי את כל עוצמותיה כבר במבט הראשון. היא מסוג ה(א)נשים שקוראות אותך כמו ספר פתוח, ושמתחברות מיד לליבה שלך בצורה הכי אותנטית שיש. בזכות החיבור הזה, הראיון איתה היה שעתיים של מסע פנימי גם עבורי, שבסופן הרגשתי שהעוצמה והרוגע שלה, שמתקיימים בתוכה זה לצד זה ממש בטבעיות, דבקו גם בי. זה סיפורה.

"ההורות המשותפת הייתה טבעית לתפיסת העולם השיתופית שלנו. בעצם הפרידה לא היתה סיבה שתפיסת העולם הזו תשתנה, כי במהותה היינו שני הורים לשני ילדים, ללא קשר כלל למצב הזוגי בינינו"

תפיסת עולם שיתופית

"שמי קרן כהן, נשמה במסע. ככזו – יש לי כמה התגלמויות וכובעים. אחד מהם הוא הגשמת שליחות משמעותית שנמצאת בתחילת דרכה. מדובר בהבאת בשורה של טכנולוגיה עתיקת יומין שטרם יצאה לאור. הגשר אליה עובר דרך שיטה בשם הו'אופונופונו (Ho’oponopono), שמקורה בהוואי. זו שיטה לניקוי התודעה ולחיבור לאהבה, הודיה וחמלה.

הרוב מכירים אותי כמומחית לשיווק באינטרנט ומנטורית עסקית. היום אני בעיקר מורה רוחנית שמלמדת איך לממש את הרוח בחומר, או במילים אחרות: איך לחיות את המציאות שאנחנו רוצים לעצמנו.

בתחום העיסוק שלי יש המון סינתזה בין חומר ורוח, שעוברת דרך השאלה: איך כדאי לממש את החיים בצורה שיהיו נעימים יותר בהיבטי איכות חיים, רווחה, אהבה ויחסים שיש בהם שלום. אני חיה את זה ומלמדת את זה. מלבד אלה, אני גם אמא, אקסית, חברה. יש לי שני ילדים: בן 10.5 ובת 5.5 שנים.

הפרידה הפיזית שלי מאיתן, בן זוגי לשעבר, התקיימה באוגוסט 2016, אבל ההחלטה להפרד התקבלה כבר ביולי 2015. איתן בחר להיות זה שיוצא מהבית, ולמעשה גרנו יחד בבית תקופה ארוכה עד לפרידה, תקופה שבה איפשרתי לו לגבש את חייו החדשים מבחינה פיזית וכלכלית.

הורות משותפת היתה ברורה מאליה מבחינתנו. לאורך כל הדרך, חיי הנישואים שלנו נבנו על בסיס שותפות ושוויון. מכיוון שגידלתי עסקים יחד עם ילדים, היה ברור שההורות שלנו משותפת כבר בהיותנו נשואים. איתן ואני גם שותפים בעסק שהקמנו יחד, קייסי קולג' (KC College), ולכן ההורות המשותפת הייתה טבעית לתפיסת העולם השיתופית שלנו. בעצם הפרידה לא היתה סיבה שתפיסת העולם הזו תשתנה, כי במהותה היינו שני הורים לשני ילדים, ללא קשר כלל למצב הזוגי בינינו. היה לי ברור שאיתן ירצה, כמוני, לממש את אבהותו ולקיים בית משלו עבור הילדים. לא היתה שאלת מזונות כי האחריות היתה הדדית ושוויונית.

"רציתי שיהיו לי חיים. איכשהו, נדמה לי שנשים גרושות מרגישות שזו לא ציפיה לגיטימית, או שהיא לא ראויה להיאמר בקול רם מחשש שזה יעיד על המחוייבות האמהית שלהן, אבל מבחינתי זה היה חיוני ולגיטימי מאוד"

יצירת נפרדות בדרכי שלום

הנטל מתחלק בינינו במידה שווה. בהתחלה, מהמקום של השותפות המוחלטת – בחרנו מודל של זמני שהות שבו הילדים היו יום אחד איתי ויום אחד איתו לסירוגין. אחרי 3 חודשים עשינו איתם שיחה, כל אחד בנפרד, כדי לשמוע מהם איך מרגישה להם החלוקה הזו. הם שיקפו לנו שהחלוקה לא מיטיבה עמם, כי הם לא מצליחים לייצר חיבור לאף אחד מהבתים עם כל כך הרבה מעברים.

לי היה מאוד חשוב שיהיו בסידור ימים קבועים, בעיקר בגלל העבודה שלי. לכן, התחלתי לבחון אופציות נוספות להסדרי שהות בקבוצות סגורות בפייסבוק. רציתי לשמוע מניסיונן של אימהות אחרות – גרושות או כאלה שהן בנות להורים גרושים – אילו אופציות יכולות להיות טובות לצרכים של כולנו.

מאוד חשוב לי לומר שרציתי שיהיו לי חיים. איכשהו, נדמה לי שנשים גרושות מרגישות שזו לא ציפיה לגיטימית, או שהיא לא ראויה להיאמר בקול רם מחשש שזה יעיד על המחוייבות האמהית שלהן, אבל מבחינתי זה היה חיוני ולגיטימי מאוד.

אחרי סקר קצר קיבלתי תשובות, לקחתי את כל המודלים שהוצעו לי ומיפיתי אותם על פני פרישה של חודש. חיפשתי מודל שיהיה בו רצף של כמה ימים בכל בית מחד, ושוויון בכמות הלילות בכל בית מאידך. בסוף הגעתי למודל שיש בו רצפים וגם חלוקה שווה. כל הדיאלוג שלנו סביב ההסדר היה ממקום של התחשבות הדדית ולא של ניסיון למקח.

אני נוסעת הרבה לחו"ל, בכל פעם ל-10 ימים, וחלק מהיכולת שלי לממש את זה היא ההסכמה של איתן לקחת על עצמו את החלק שלי. אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו, יש לו זכות להגיב, למנוע, לשנות. הבסיס לזה הוא תקשורת פתוחה וכבוד.

עבדתי שנים רבות כדי להקהות את מנגנוני הביקורת והשיפוטיות שלי, וזה איפשר לי לגייס חמלה. כשאנחנו באים ממקום של חמלה ומנסים להבין מה מניע את הצד השני, מה כואב לו, מה הסיבה לבחירות שלו – אין מלחמה. כשיש הכרה במניע – יש שם אמפטיה ותקשורת, ונוצר דיאלוג שבו אולי אקבל את מבוקשי ואולי לא. צריך לקבל את זה שחלק מהדיאלוג הוא גם שלא נקבל את מבוקשנו.
ההו'אופונופונו הוא הכלי שמאפשר את זה, שמנקה את התודעה שלנו מדפוסים ישנים והרסניים. יש מעין מערכת נתונים בתוכנו, שמפעילה אותנו – בצורה מודעת או לא מודעת. זה בכלל לא משנה מה היו המניעים, מה שחשוב זה ההכרה בקיומם. מהמקומות האלה אפשר להגיב אחרת, ואז הבחירות שונות ונכונות יותר.
איתן שותף תמיד, לכל מה שעובר עליי. אני תמיד חוקרת, בוחנת, מגיעה לתוצאות ואז משתפת. גם כיום הוא חלק מאוד נוכח בחיי.

"הילדים קיבלו את העובדה שהגירושים הם רק חלק מהחיים ולא סוף החיים"

תקשורת פתוחה עם הילדים

הילדים הם חלק פעיל ובלתי נפרד בהורות המשותפת שלנו. בשונה מהמלצות הפסיכולוגים – סיפרתי לילדים על הפרידה בנפרד מאיתן, באוטו, בזמן נסיעה. עשיתי זאת משתי סיבות:

ראשית, כי לא רציתי להפוך את זה לארוע פומפוזי ודרמטי. מבחינתי זה היה חלק מרצף החיים וממנעד הבחירות שלנו. עדיף וטוב לנו להיות עם הילדים בתוך הרצף הזה. שנית, בשל הסיטואציה שבה היינו – בנסיעה לאנשהו – רגע אחרי ששמתי הכל על השולחן עברנו לפעילות שלשמה נסענו. זה שחרר אותם מהדיאלוג הצפוי של בשורה כזו. זה נתן להם זמן לעבד את זה עם עצמם, ואז השאלות טפטפו כשהם הבשילו לכך. הם התחילו לדבר על זה, ואני נתתי מענה. הם קיבלו את העובדה שהגירושים הם רק חלק מהחיים ולא סוף החיים. זה נותן מרחב להכיל את זה, להיות בתוך זה.

אני לא מחבבת אמירות כמו: 'החלטנו להיפרד, אבל אנחנו תמיד נאהב אתכם' או 'זה לא קשור אליכם'. זה מיד קושר את הפרידה אליהם. במקום להגיד את זה עדיף לחיות את זה. דרך התגובות של הילדים אני נותנת להם מקום להקשיב ללב ולדבר את זה. הם יכולים לבחור מתי לשתף ומתי לא, והם יודעים שכל רגש הוא לגיטימי.

בעיניי, התקשורת עם הילדים היא נקודה מאוד חזקה להתמקדות. חשוב לא לקבוע להם וכן לתת מקום לדיעה שלהם. הם חייבים להרגיש שדעתם חשובה. כשיש הבעת דיעה או מצוקה – אני עונה בשאלה, כדי לאפשר להם לתמלל את הרגשות ואת המחשבות שלהם – לא רק לי, אלא גם לעצמם. במקום להתעסק בעובדה או בתוצאה – אני מתעסקת בסיבה, מפנה אליה, למניע. אני מחפשת לראות מה הצרכים שלהם שלא מקבלים מענה.

עוד דבר שלמדתי, הוא לא לשפוט את איתן בגלל דברים שהם אומרים. מספיק שהם מסתובבים עם טינה בבטן או משהו דומה – וזה יכול להצית שריפה. ילדים הם לעיתים מניפולטיביים, ויכולים למצוא בדיוק את הנקודות שמפעילות אותנו. להימנע מכך – זו המון עבודה על ביקורת ושיפוטיות.

"אם מישהי נמצאת במלחמה – היא תפגוש מלחמה. גם אם הצד השני הוא שיוזם – ברגע שהיא תבחר בשלום – המלחמה תפסק כי לא יהיה לה מענה. כל דבר שקורה בחוץ הוא השתקפות של התודעה שלנו"

משמעות האחריות האישית

החיים הם אוסף של בחירות. בחירה אפשר לשנות שניה אחרי שעשינו אותה, למרות שיש לאנשים תפיסה שברגע שבחרנו בדרך מסויימת – המסלול שלנו נקבע. הפיזיקה הקוונטית מספרת שהחיים שלנו מורכבים מהבחירות שלנו. אנחנו חיים בשדה, והדרך מותווית במבט לאחור ולא במבט קדימה. אם בחרתי להפרד ואני בוחרת במלחמה – אפשר עדין לשנות את הדרך כשרואים שזה מאוד קשה וגובה מחירים. את מתחילה לקחת אחריות על החיים שלך. מותר ואפשר לבחור בכל רגע נתון בחירה חדשה. כדי להצליח לעשות את זה – אנחנו צריכים להיות במרחב של אחריות. אחריות אישית אומרת, שמה שקורה בעולמי הוא מה שקורה בתוכי.

אם מישהי נמצאת במלחמה – היא תפגוש מלחמה. גם אם הצד השני הוא שיוזם – ברגע שהיא תבחר בשלום – המלחמה תפסק כי לא יהיה לה מענה. כל דבר שקורה בחוץ הוא השתקפות של התודעה שלנו. אם יש בתוכנו חיבור של מאבק מנסיון קודם, מהעתקה של דפוס ישן או משהו דומה – זה יתבטא כלפי חוץ. כשהתבנית הפנימית היא תבנית של שלום – שלום יתבטא כלפי חוץ.

גם אם הצד השני לא מתנהל כמו שהיינו רוצים – אנחנו ניקח אחריות אישית על עצמנו. אנחנו לוקחים אחריות אישית על הדרך שלנו, ולא על מה שהצד השני עושה.

הרגשות שמציפים את תהליך הגירושים הם תולדה של מה שכבר רוטט בתוכנו. הם לא בגלל הפרידה. אנחנו מגיבות למה שקורה בחוץ מתוך רישומי התודעה שלנו. ברגע שנהיה בשלום עם עצמנו ונאהב את עצמנו – בני הזוג לשעבר שלנו יאהבו אותנו ויהיו בשלום איתנו. אין מערכה בגירושים שאת לא יכולה לשנות ע"י אחריות אישית וניקוי תודעתי. צריך רק לצאת לדרך. 

נשים שנמצאות בצומת חייבות להבין, שטובת הילדים חשובה, אבל טובתן חשובה לא פחות, וההרמוניה מושגת כשאנחנו לא בתחושת קורבנות.  אנחנו צריכות לשים את עצמנו באותו קו עם הילדים, לא לבחור לטובתם אם זה לרעתנו. הקורבנות הזו היא פאסה. אני יוצאת נגד ההרחקה של אמהות את הילדים מהאב. חלק בלתי נפרד הוא ללמוד לסמוך על הילדים שיידעו לנתב את הקשר שלהם עם שני ההורים. כמובן, שכל עוד בריאות הילד ושלומו נשמרת.

החיים בדרך ההו'אופונופונו מחזקים 3 איכויות: אהבה, חמלה והודיה. זה לא אומר שלא נחווה בחיים כעס או עצבים, או עצב, או ביקורת. הנקודה היא שיהיה לנו כלי ביד להתמודדות, שיעזור לנו להוריד את העוצמות של זה עד לרמת השינוי של זה.

אנשים יכולים לבחור להתחיל לנקות את התודעה כדי להגיע לתוצאה מסויימת ולהגיע בסוף לתוצאות אחרות לגמרי. כלומר, יכול להיות שאנשים יתחילו בניקוי התודעה לטובת חיזוק הזוגיות, ובסוף יבינו שהם צריכים להיפרד. זה לא אמור לדכא את הרגשות אלא לחשוף את מנעד הרגשות המלא ומשם להוביל לשינוי הנדרש.

דפוס מתגלם בכל מרחב בחיים. הוא עשוי לא להתממש בזוגיות אבל כן להתממש בעבודה, או עם חברות, או עם הגננת. ברגע שמתנהלים "על אוטומט"– הוא מקבל ביטוי בכל מרחב בחיים. לכן, אם יש מימוש של חוסר הדדיות – המקום הראשון שעלינו לבחון הוא את חלקנו בזה. זו משמעות האחריות האישית”.

ב-3.4.2017 קרן עורכת סמינר בנושא דרך ההו'אופונופונו. מטרת הסמינר להציג את השיטה, להסביר את התשתית המדעית והתודעתית שעומדת בבסיסה, ולתת הכוונה לשילוב השיטה בחיי היום יום על מנת ליצור שינויים בדרך החשיבה, באמונות, בדפוסי ההתנהגות, בדרך ההתנהלות.

גברים ונשים שנמצאים בנקודת צומת בחייהם הזוגיים, האישיים או המקצועיים – מוזמנים לקחת חלק ולהתחיל בשינוי. פרטנים נוספים כאן.

אם גם אתם מעוניינים לספר את הסיפור הייחודי שלכם לגבי הורות משותפת - אני מאוד אשמח לשמוע אותו. אנא כתבו לי למייל: hezkat2blog@gmail.com ואחזור אליכם בהקדם!

פורסם ב: הורות משותפת : כללי, התמודדות אישית וזוגית, סיפורים אישיים
« הקודם
הבא »

4 תגובות

  1. Avatar
    נגה שנער-שויער 26 בפברואר 2017 בשעה 13:51 הגב

    ריאיון מרתק. אהבתי מאוד את הבחירה של קרן לבנות את השלמות הנפשית והאוטונומית שלה, מתוך הבנה שזהו המפתח להתמודדות טובה יותר עם החיים בכלל ועם סיטואציות הגירושין בפרט. וכמובן את הבחירה בהורות משותפת. אין ספק שהבלוג שלך מוסיף ומשובח כל הזמן. שאפו.

    • סיון
      סיון 26 בפברואר 2017 בשעה 14:34 הגב

      תודה רבה, נגה יקרה!

  2. Avatar
    מיכל 28 בפברואר 2017 בשעה 20:42 הגב

    ראיון משובח וחשוב עם גישה חכמה.

    • סיון
      סיון 1 במרץ 2017 בשעה 6:23 הגב

      תודה מיכל ❤

השארת תגובה

ביטול

הרשמו לרשימת התפוצה

קטגוריות
  • אירועים משותפים
  • הורות משותפת : כללי
  • הסכם הגירושים
  • התמודדות אישית וזוגית
  • זמני שהות עם הילדים
  • יחסים ותקשורת בין ההורים
  • כללי
  • מזונות ילדים
  • מעבר לבית החדש
  • סיפורים אישיים
פוסטים קודמים
ככה זה כשיש שתיים | ציון יום המשפחה

ככה זה כשיש שתיים | ציון יום המשפחה

רק פעם בשנה | ימי הולדת משותפים

רק פעם בשנה | ימי הולדת משותפים

שלום כיתה א | היערכות לקראת מסגרת חדשה

שלום כיתה א | היערכות לקראת מסגרת חדשה

מחיר הבושה | הגירושים בראי החברה

מחיר הבושה | הגירושים בראי החברה

שני בתים וגעגוע | התמודדות עם הקושי של הילדים

שני בתים וגעגוע | התמודדות עם הקושי של הילדים

הכאב הזה | לראות מעבר לתחושות הקשות

הכאב הזה | לראות מעבר לתחושות הקשות

בין קודש לחו"ל | הסכם הגירושים – חלק ב

בין קודש לחו"ל | הסכם הגירושים – חלק ב

מעבר לכל ספק | הסכם הגירושים – חלק א

מעבר לכל ספק | הסכם הגירושים – חלק א

בין הראוי למצוי | תשלום המזונות

בין הראוי למצוי | תשלום המזונות

כשהאדמה בוערת | הסתגלות לחיים חדשים

כשהאדמה בוערת | הסתגלות לחיים חדשים

רוצים לכתוב לי?
עקבו אחריי גם בפייסבוק:
  • Facebook
בחזקת שניים | כל הזכויות שמורות 2016-2017
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס