• עמוד הבית
  • אודות
  • סיפורים אישיים
  • בתקשורת
  • יצירת קשר
  • עמוד הבית
  • אודות
  • סיפורים אישיים
  • בתקשורת
  • יצירת קשר
בחזקת שניים
יום כן, יום לו | חלוקת זמני השהות
4 בנובמבר 2016 26 תגובות סיון

יום כן, יום לו | חלוקת זמני השהות

לאחר שהחלטנו להיפרד, הדבר הראשון שגדי ואני נדרשנו להסדיר בינינו היה חלוקת הימים שבהם עופרי תלון אצל כל אחד מאיתנו. זה היה נושא שהרגשנו צורך לטפל בו ממש בדחיפות, לפני כל עניין טכני או קונספטואלי אחר, כיוון שהיה לנו חשוב שעופרי תמשיך להתראות עם כל אחד מאיתנו בצורה רציפה מיד עם המעבר לבתים נפרדים.

כשהדברים מתפרקים

לרגע זה נשמע כאילו כל זה קרה על מי מנוחות, אבל כל מי שחווה גירושים יודע שהתחושה הכללית היא תחושת התרסקות, שמאוחר יותר מתחלפת בתחושת הישרדות. לא משנה מי יזם את הפרידה או מה הנסיבות – לפרק משפחה זה דבר קשה מאוד. מאוד מאוד. התחושה הזו שכל מה שחלמת, תכננת ורצית עבור עצמך ועבור המשפחה הזו לא הולך לקרות – היא אחת התחושות הכי מכאיבות ומתסכלות שיש. זו תקופה רוויה בכעס, עלבון, רגשות אשם, ביקורת, התייסרות והתאבלות. כמו כל זוג שהתגרש, גם גדי ואני עברנו ביחד ולחוד את מסע הצלב הזה. 

בראיה לאחור, אני חושבת שהבחירה שלי להתמקד בעופרי ובמה שנכון עבורה היתה בדיוק בגלל זה. היא היתה הנושא היחיד שלא היה טעון במטען שלילי ושיכולנו לדבר עליו בנינוחות יחסית, וזה איפשר ערוץ תקשורת אחד (לפחות) נקי בינינו. בנוסף, בתקופה שבה הכל התפרק סביבי – הרגשתי שאני חייבת להגן על הדבר הכי יקר לי, שיישמר עטוף ושלם. 

%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9f-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%95-1

בתוך עין הסערה, עופרי היתה קו האופק שלנו. אליה הסתכלנו כדי לשמור על איזון, והמחשבה על טובתה היתה מה שהוביל אותנו.

שנינו הרגשנו שיש חשיבות קריטית לנוכחות הרציפה של כל אחד מאיתנו בחייה ממש מרגע הפרידה . היה לנו ברור שהיא עומדת לחוות טלטלה מטורפת בעקבות פירוק המשפחה שלנו והמעבר לשני בתים נפרדים, ורצינו למזער עבורה את המשבר הזה.

כל ילד זקוק לשני ההורים שלו

אני בטוחה שכמוני, גם אתם שמעתם (ואולי חוויתם בעצמכם) סיפורים על זוגות בנקודת הצומת הגורלית הזו, שבסערת הרגשות שלהם לא הצליחו למצוא את קו האופק. זוגות רבים בהליכי גירושין שוכחים את האמת האוניברסלית הפשוטה ביותר: כל ילד זקוק לשני ההורים שלו. תמיד, ובכל גיל.

לצערי הרב, גם הסעיף בחוק המתייחס לאפוטרופסות במקרה של גירושים – 'חזקת הגיל הרך' – מתעלם מהעובדה הזו בכך שהוא מקנה משמורת אוטומטית לאם במקרה של גירושים, ללא שום התייחסות לקונסטלציה המשפחתית שאפיינה את היחסים בין הילד להוריו לפני הגירושים.

אני מכירה באופן אישי מקרים בהם אמהות מנעו מאבות להתראות עם הילדים (שלהם!) בסמוך לפרידה, או שאיפשרו "ביקורים" של האב רק במינון ובאופן שמקובל עליהן, בצורה חד צדדית. מנגד, אני גם מכירה מקרים בהם אבות פשוט נעלמו מהתמונה בתקופה הזו, כאילו שנפרדו לא רק מבת הזוג אלא גם מהילדים (שלהם!), שכמובן היו זקוקים להם מאוד באותה עת.

%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9f-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%95-4

גדי ואני נפרדנו בכוונה להתגרש זה מזו, אבל גם בידיעה שעלינו לעשות ככל יכולתנו על מנת שעופרי לא תרגיש שאנחנו מתגרשים גם ממנה.
לשנינו היה חשוב למנוע ממנה את התחושה שזה קורה בגללה, או שזה משנה באיזשהו אופן את היחסים שלה עם אבא ועם אמא – יחסים שהיו לה ברורים ומובנים מאליהם דקה וחצי קודם לרגע שאבא ואמא החליטו להיפרד. אחת הדרכים להקנות לה את תחושת הבטחון הזו – היתה בתכנון הזמן שהיא מבלה עם ואצל כל אחד מאיתנו.

 חוויות משותפות הן תנאי לקשר טוב בין הילד להורה

הורות משותפת תומכת בחלוקת זמני שהות שוויונית ככל האפשר בין שני הבתים, לרבות לינה בשניהם, ובלבד שזה מתאפשר לוגיסטית (למשל, כדאי ששני הבתים יהיו באותה עיר, ושמוסד הלימודים יהיה במרחק סביר מכל אחד מהם).
השאיפה להסדר שוויוני נועדה לאפשר לכל אחד מן ההורים לבלות עם ילדיו זמן איכות שכולל: בילוי אחר הצהריים, ארוחת ערב משותפת, התארגנות לשינה (קריאת סיפור, טקס שינה), התארגנות משותפת בבוקר והסעה למסגרות. הנחת היסוד היא, ששגרת היומיום מורכבת מחוויות משמעותיות לקשר שבין הילד להורה, ושחוויות אלה משמעותיות עבור כל אחד מהם בנפרד ועבור שניהם יחד.

כפי שציינתי בפוסט הקודם, גם כאן שוויון הוא לא תנאי, אלא שאיפה. במידה שההורים מרגישים שסידור אחר (גם אם אינו שוויוני) מקובל ומתאים לשניהם ומאפשר לכל אחד מהם זמן איכות משותף עם הילד, זה מצויין בעיניי. מה שחשוב הוא לוודא שכל אחד מן ההורים זוכה לסט החוויות המשותפות הללו עם הילד, על מנת שהקשר יישאר מבוסס וחזק והמעורבות של שני ההורים בחיי הילד תהיה משמעותית.

%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9f-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%95-12

ישנן כמה וכמה קומבינציות אפשריות לזמני השהות בכל בית, אבל בהיותו של השבוע אי-זוגי, שוויון מלא יכול לחול רק אם ההסדר מתפרש על פני שבועיים. אנחנו החלטנו שנתחיל בחלוקה של חצי-חצי (7:7 ימים, כלומר סה"כ 7 ימים לכל אחד מאיתנו על פני שבועיים) ושנראה איך עופרי מסתדרת עם זה. 
במסגרת ההחלטה שלנו קיבלנו שורה של החלטות נוספות שנועדו להקל עליה את המעבר בין הבתים:

  1. המעבר ייעשה (ככל שזה ניתן) דרך המסגרות. כלומר, ננסה להימנע בשגרה ממעבר ישיר מבית לבית, ונשתמש במסגרת (במקרה שלנו, הגן) כאמצעי מתווך. מדוע? כיוון שגם לפני הפרידה, רק אחד מאיתנו נהג לאסוף אותה מהגן ולא שנינו יחד, ולכן זה המצב הטבעי עבורה. באופן זה המעבר מבית לבית משתלב בשגרה הנורמלית שלה.
  2. במעבר מבית לבית – ההורה יאסוף ולא יחזיר. קיימות סיטואציות שבהן המעבר הישיר מבית לבית הוא בלתי נמנע (למשל, בחופשות). החלטנו שבמצב כזה, ההורה שמתחיל את פרק הזמן שלו עם הילד הוא זה שיגיע לאסוף אותו מההורה שמסיים. הרעיון מאחורי ההחלטה הזו היה שעופרי לא תרגיש שאחד מאיתנו "מזדכה" עליה אצל האחר ואז קם והולך. במקום זה, ההורה שיבלה איתה בא לאסוף אותה כאקט של רצון להיות איתה, וההורה האחר פשוט נשאר בביתו, בסביבתו הטבעית.
  3. ההחלטה לגבי החלוקה בינינו לא תהיה נתונה לשיקולה של עופרי או לגחמותיה. כלומר, אמירות בסגנון של "לא בא לי לישון היום אצל אמא, בא לי לישון אצל אבא" – לא יגרמו לנו לשנות את הסידור. היה לנו חשוב מאוד שעופרי תבין שההחלטה על החלוקה נתונה רק לנו, כיוון שרק לנו יש יכולת לראות את התמונה המלאה ולקבל החלטות בהתאם.
  4. יחד עם זאת, הסידור הזה (וכל סידור אחר שיבוא במקומו, על פי הצורך) תמיד יהיה נתון לבחינה מחדש. למשל, במידה ועופרי תביע קושי מתמשך לגביו, או במידה ולאחד מאיתנו יווצר קושי איתו בעקבות שינויים שיחולו בחיינו האישיים.

%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9f-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%95-3

ואכן, לאחר כשנה מהמועד שבו נפרדנו – עלה הצורך לעשות שינוי. הצורך הזה עלה קודם כל מעופרי, שביקשה לבלות יומיים ברצף עם כל אחד מאיתנו בכל פעם. בסידור המקורי היו אמנם רצפים, אבל היו גם הרבה ימים שבהם היא היתה אצלנו לסירוגין. במקביל, שינוי בחייו האישיים של גדי הוביל לכך שגם הוא היה מעוניין בחלוקת הימים מחדש.

בחלוקה המחודשת שנועדה לענות על הצרכים הללו, וגם שיקללה פנימה את הרצון שלי ושל גדי ביום פנוי קבוע בשבוע – נוצר סידור חדש שכבר לא היה חצי-חצי (7:7 ימים) בדיוק. בסידור הזה, היחס הוא 6:8 ימים, כך שעל פני שבועיים עופרי מבלה איתי 8 לילות ועם גדי 6 לילות. הסידור הזה הוכיח את עצמו כמיטיב עם כולנו, ולראיה – הוא משמש אותנו עד היום.

בפוסטים הבאים אני ארחיב על פרטי ההסדר, ואיך אנחנו מתנהלים במקרים שאינם בשגרה (ימי מחלה, חופשים, בלת"מים וכו').

יציבות הקשר או יציבות הסביבה – מה יותר חשוב?

לפני סיום, אני רוצה לומר כמה מילים על יציבות. אחת ההתנגדויות הנפוצות למודל ההורות המשותפת היא הטענה שילד זקוק בחייו ליציבות, ושיציבות מתבטאת בבית אחד, חדר אחד, מיטה אחת, ארון צעצועים אחד. כבר שמעתי טענות רבות (גם כלפיי) שלאלץ ילדה לחיות לסירוגין בשני בתים – זו אנוכיות לשמה, וחלק מהטוענים אפילו השתמשו במילה 'התעללות'.

 באופן טבעי, גם גדי ואני מצאנו את עצמנו מתמודדים עם השאלה מה נכון יותר עבור עופרי.

%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9b%d7%9f-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%95-2

אני טוענת, שבכל מצב שהוא, יציבות הקשר עם שני ההורים חשובה מיציבות הסביבה. אין ספק שההסתגלות למגורים בשני בתים נפרדים אינה פשוטה עבור אף ילד, ממש כפי שהיא אינה פשוטה עבור אף הורה. אבל, ילדים מסתגלים במהירות לשינויים בסביבה שלהם, בפרט כשיש להם תמיכה משני האנשים הכי חשובים בעולם מבחינתם. לעומת זאת, ניתוק מאחד ההורים או שינוי מאוד גדול באופי הקשר בין ההורה לילד – הוא בעיניי קשה הרבה יותר. 

לבחירה ב"הורה עיקרי" ו"הורה משני" עשויה להיות השפעה קשה על יחסיו של הילד עם שני הוריו (עם שניהם, כיוון שבחירה כזו אוטומטית תיצור תחושות קשות בין ההורים, שהילד יהיה מעורב בהן בעל כרחו). בנוסף, יש בבחירה כזו עיוות מובנה של תפיסת העולם של הילד לגבי משפחה ולגבי החשיבות והמעמד של האב ושל האם בתוכה. לדעתי, ההשלכות של מציאות כזו על הילד קשות בהרבה מהצורך להסתגל לשתי מיטות.

***

תוכלו לקרוא עוד על זמני השהות באתר של עמותת "הורות משותפת = טובת הילד". אני מקווה שמצאתם כאן נקודות למחשבה או רעיונות ופתרונות שתרמו לכם. במידה וכן, אשמח מאוד לשמוע מכם בתגובות לפוסט או באופן פרטי. אם אתם חושבים שהפוסט הזה יכול לעניין או לתרום לעוד אדם שאתם מכירים – אשמח מאוד אם תשתפו אותו!

להתראות בפוסט הבא,

סיון

כל הצילומים בפוסט צולמו על ידי במהלך שנת 2013 בחופי בת גלים ונווה ים. עד היום, אני מאוד נהנית לצלם את גדי ועופרי יחד בפעילויות המשותפות שלהם.

פורסם ב: זמני שהות עם הילדים
« הקודם
הבא »

26 תגובות

  1. Avatar
    איילת ונציה 8 בנובמבר 2016 בשעה 6:52 הגב

    סיוון, כתב כל כך מדוייק ברור ובהיר.
    הלוואי שלזוגות מתגרשים רבים יותר הייתה את היכולת לשים את הילדים שלהם כקו אופק ולפעול לאור הצרכים שלהם…
    כמי שנשואה שנים רבות לגרוש מילדיו אני יכולה לגמרי לראות ולחוות את העיוותים כמו גם הקשיים.
    יישר כוח….

    • סיון
      סיון 8 בנובמבר 2016 בשעה 7:25 הגב

      תודה רבה איילת! מצטרפת אליך בתקווה לשינוי.

  2. Avatar
    שרון לוין 8 בנובמבר 2016 בשעה 11:41 הגב

    סיון, את מפתיעה כל פעם מחדש עם הכתיבה הקולחת והבהירה, שילוב של ראייה בגובה העינים והרגש עם שפה מקצועית ו"תכל'ס".
    הנושא שבפוסט ובבלוג בכלל לא נוגע לי או לצורת חיי, והנה אני מוצאת את עצמי מרותקת!

    • סיון
      סיון 8 בנובמבר 2016 בשעה 11:44 הגב

      שרון, איזה כיף לקרוא!
      שמחה לדעת שזה נוגע גם במי שלא בהכרח חי את זה, ואולי זה פשוט יישאר איתך עד שתפגשי מישהו שכן חי את זה ושיוכל להיעזר בפוסט. תודה רבה!

  3. Avatar
    רותי 8 בנובמבר 2016 בשעה 20:47 הגב

    "אהבתי" את אלה שהגדילו לעשות וקראו למעברים היומיים בין ההורים "התעללות". כשילדה הולכת למי מהוריה – זו התעללות. כשילדים רכים בשנים מבלים שעות ארוכות במעון, ו"עוברים" לשם כל יום – ובכן, זה לגמרי בסדר.
    רק כדי להראות שמדובר בסך הכל בתפיסות, לא בעובדות מעוגנות…

    • סיון
      סיון 8 בנובמבר 2016 בשעה 22:01 הגב

      אכן עניין של תפיסות בלבד. ההקבלה שלך קולעת מאוד בעיניי. תודה!

  4. Avatar
    אילת סער 8 בנובמבר 2016 בשעה 21:53 הגב

    סיון פוסט חשוב שכל אחד שרק הופך ברעיון הפרידה צריך לקרוא ולהבין את המשמעות וסדרי העדיפות כשילדים מעורבים בפרידה, צריך לשים בצד את כל הרגשות והטלטלות ולחשוב רק על טובת הילדים, לצערנו וגם מנסיון אישי שלי ושל חברות רבות המציאות אצל רוב הזוגות רחוקה ממה שתארת שקרה אצלכם ויישר כח לכם שהצלחתם, בנוסף ככל שהילדים בוגרים יותר דעתם חייבת להלקח בחשבון. תודה על פוסט מעולה

    • סיון
      סיון 8 בנובמבר 2016 בשעה 22:05 הגב

      תודה אילת, מסכימה איתך מאוד שעבור רוב הזוגות המציאות שונה, אך אני טוענת שלברירות המחדל החברתיות והמשפטיות שקשורות בגירושין יש חלק מהותי בכך. כשזוגות יבינו כמה יש להם להרוויח מהורות משותפת (ולא, לא רק בשקלים) – אני מאמינה שהמציאות תשתנה.
      ללא ספק מסכימה איתך גם בעניין החשיבות של רצון הילדים בגילאים גדולים יותר.
      תודה שקראת ושהגבת ❤

  5. Avatar
    דפנה 8 בנובמבר 2016 בשעה 22:14 הגב

    הפוסט שלך אופטימי ומקסים. איזה כיף לקרוא אותך

    • סיון
      סיון 9 בנובמבר 2016 בשעה 7:40 הגב

      תודה דפנה 😊

  6. Avatar
    דנה עטיה-גליקין 10 בנובמבר 2016 בשעה 11:54 הגב

    סיונוש,
    כמו תמיד הכתיבה שלך קולחת, סוחפת ומרתקת. אני בטוחה שכל מי שעבר / עובר או יעבור גירושין יכול ללמוד הרבה מהתובנות שלך ושל גדי על איך לשמור על תחושה משפחתית גם אם ההורים לא ביחד. והכי חשוב בעיניי, איך לא להרעיל את הילדים על צד זה או אחר.
    אני גאה בך ובגדי.
    אוהבת המון!

    • סיון
      סיון 13 בנובמבר 2016 בשעה 15:03 הגב

      תודה רבה אהובה שלי!
      כיף שקראת, תודה על החיזוקים!

  7. Avatar
    רונית כפיר 12 בנובמבר 2016 בשעה 20:20 הגב

    אהבתי מאד את החלטה מספר 3- לא לתת לבקשות/גחמות שלה לשנות את ההסדרים שלכם. לא רק כי זה לשיקולכם. יש בזה בדיוק את היציבות עליה את מדברת. אני רואה כל כך הרבה ילדים להורים פרודים (או יחידנים מכל סיבה שהיא) מלהטטים בהורים שלהם ומפעילים אותם במאה ואחת דרכים – שיש משהו בהחלטה הזו שפותר אתכם מרגשות אשם, מלהיות קלף במשחק, שעוזר לכם להיות ההורים.
    בעיקר רגשות אשם אני רואה בהורים פרודים, ומדהים באיזו קלות ילדים קולטים את זה. נשמע שעם ההחלטה הזו, וגם עם האחרות – אתם משדרים לה שאתם שלמים עם ההחלטות שלכם.
    הבלוג נראה נהדר! תתחדשי, עלי והצליחי יקירתי.

    • סיון
      סיון 13 בנובמבר 2016 בשעה 15:01 הגב

      תודה רבה, רונית אהובה!
      אני מסכימה איתך מאוד. והיו לא מעט נסיונות כאלה מצידה, אבל עם הזמן התנאים נעשו לה ברורים, וזה הכניס המון סדר ויציבות לחייה.
      אחד הדברים ששמענו שוב ושוב מהגננות שלה בשנים שעברו היה ש"היא לא מתנהגת כמו ילדה להורים גרושים", וש"הקיום של שני הבתים שלה והמקום שלה בכל אחד מהם מאוד ברורים לה".
      תודה על הברכות!

  8. Avatar
    יונית 14 בנובמבר 2016 בשעה 23:46 הגב

    החשיפה שלך של הדברים שלא נאמרים והם כל כך חשובים להאמר היא פשוט מצווה לשמה. קראתי לעומקו של ענין ודבר את הפוסט הזה. את מגלה לי עולמות חדשים וחשובים למדי. כל הכבוד לכם על הבגרות והבחירה המשותפת בילדה. זה כל כך מרגש אותי לקרא את זה. מחכה לפוסט הבא

    • סיון
      סיון 15 בנובמבר 2016 בשעה 10:02 הגב

      תודה רבה יונית! מרגש אותי לקרוא את זה.

  9. Avatar
    מירב טבקמן 15 בנובמבר 2016 בשעה 14:28 הגב

    כתבת מאוד יפה וברור על נושא סופר רגיש.
    במיוחד אהבתי את ההסבר המפורט של ההחלטות וההגיון שעומד מאחורי החלטתכם לגבי סידורי חלוקת הלינה של עופרי.
    מחכה לקרוא את ההסבר על הסידור החדש שמשמש אתכם עד היום 🙂
    זה מרגש לקרוא עד כמה שמרתם על עופרי וכמה היה חשוב לשניכם שהיא לא תיפגע !!
    הלוואי וכל הזוגות המתגרשים היו פועלים כך.

    • סיון
      סיון 16 בנובמבר 2016 בשעה 10:12 הגב

      תודה רבה מירב! שמחה שאת נשארת לעקוב 🙂

  10. Avatar
    ליאת 27 בנובמבר 2016 בשעה 18:40 הגב

    בלוג מעולה, חבל שלא היה קיים לפני יותר משמונה שנים כשעברתי תהליך דומה עם שני ילדים קטנים מאוד. הקווים שהנחו אותנו מאוד דומים לאלה שלכם, אבל התחושה הייתה שאנחנו ממציאים הכל מחדש. בסביבה יותר מכירים מצבים של מריבה בין ההורים מאשר הורים שמשתפים פעולה, ומחפשים 'מתחת לפנס' מה לא בסדר… אני יכולה להעיד ממרחק של שנים שהעבודה המשותפת אף פעם לא מפסיקה – כל הזמן יש שינויים, בחיים של כל אחד מבני הזוג, וגם בחיים של הילדים שמתבגרים ועולות מהם דרישות שונות ולעיתים אפילו סותרות. אגב, בחוויה שלי המעבר מבית לבית נהיה רק יותר ויותר קשה ככל שהם מתבגרים.. יש יותר ציוד, יש להם יותר ענינים מחוץ לבית, ובאופן כללי קשה יותר לשמור על חלוקה

    • סיון
      סיון 27 בנובמבר 2016 בשעה 19:30 הגב

      תודה רבה על התגובה, ליאת!
      ממש מסכימה איתך לגבי הלך הרוח הכללי מהסביבה. לפעמים אני מרגישה שאנשים ממש לא מסכימים להאמין לזה שיש אופציה אחרת מלהתכתש ולשנוא. כאילו אני ממש צריכה להצטדק על זה שבחרנו לבוא בטוב.
      לגבי השלבים הבוגרים יותר – לגמרי מובן. הנחת היסוד שלי היא שמתישהו עופרי תגיד: מיציתי, אני מעדיפה לגור בעיקר עם _____, אבל זה ממש בסדר מבחינתי כי אני יודעת שהקשר שלה עם שנינו כבר יהיה כל כך חזק שהבחירה באחד הבתים לא תהיה גם בחירה באחד מאיתנו.

  11. Avatar
    נעמה אורבך 28 בנובמבר 2016 בשעה 13:22 הגב

    עוד פוסט פשוט מעולה ומלא כבוד ומחשבה לתהליך המורכב הזה.

    • סיון
      סיון 28 בנובמבר 2016 בשעה 13:27 הגב

      תודה רבה 🙂

  12. Avatar
    שירה גנני 5 בינואר 2017 בשעה 11:54 הגב

    תודה על כתיבה נהירה ונגישה ובעיקר על החשיפה והשיתוף – זה כלל לא ברור מאליו. אני בטוחה שהכתיבה שלך תסייע לזוגות שנמצאים בתהליך הקשה של פרידה עם ילדים, וגם תאיר את עיני הציבור הרחב להתנהלות פחות ממסדית ונפוצה, כשחייו וליבו של ילד מונחים על הכף.

    • סיון
      סיון 5 בינואר 2017 בשעה 15:22 הגב

      תודה לך, שירה, על התגובה החמה.
      מאוד מאוד מקווה שהבלוג ישנה את עולמו של זוג אחד לפחות. מבחינתי זה יהיה עולם ומלואו.

  13. Avatar
    שרה 11 במאי 2019 בשעה 0:21 הגב

    היי רציתי להגיד לך תודה רבה על הפוסט הזה ובכלל על הבלוג שלך אני משכילה ממנו הרבה וצרת רבים חצי נחמה חחח אנחנו רק התגרשנו לא מזמן ואנחנו גם עם משמורת משותפת ותמיד הייתי בחששות האם זה לא מבלבל את הילד ולא משנה מי יגידצלי שהכל טוב כל אנשי המקצוע אף פעם לא הייתי רגןעה עד שאת לא מכירה מישהו שחווה את מה שאת חווה את תמיד בשאלות.💓

    • סיון
      סיון 11 במאי 2019 בשעה 5:41 הגב

      אני מאוד שמחה לקרוא.
      אכן זו סיטואציה מאוד לא פשוטה. אני מאמינה שכמו בכל עניין בהורות – כשאת בטוחה בדרך גם הילד/ה שלך בטוח/ה בה.
      בהצלחה!

השארת תגובה

ביטול

הרשמו לרשימת התפוצה

קטגוריות
  • אירועים משותפים
  • הורות משותפת : כללי
  • הסכם הגירושים
  • התמודדות אישית וזוגית
  • זמני שהות עם הילדים
  • יחסים ותקשורת בין ההורים
  • כללי
  • מזונות ילדים
  • מעבר לבית החדש
  • סיפורים אישיים
פוסטים קודמים
ככה זה כשיש שתיים | ציון יום המשפחה

ככה זה כשיש שתיים | ציון יום המשפחה

רק פעם בשנה | ימי הולדת משותפים

רק פעם בשנה | ימי הולדת משותפים

שלום כיתה א | היערכות לקראת מסגרת חדשה

שלום כיתה א | היערכות לקראת מסגרת חדשה

מחיר הבושה | הגירושים בראי החברה

מחיר הבושה | הגירושים בראי החברה

שני בתים וגעגוע | התמודדות עם הקושי של הילדים

שני בתים וגעגוע | התמודדות עם הקושי של הילדים

הכאב הזה | לראות מעבר לתחושות הקשות

הכאב הזה | לראות מעבר לתחושות הקשות

בין קודש לחו"ל | הסכם הגירושים – חלק ב

בין קודש לחו"ל | הסכם הגירושים – חלק ב

מעבר לכל ספק | הסכם הגירושים – חלק א

מעבר לכל ספק | הסכם הגירושים – חלק א

בין הראוי למצוי | תשלום המזונות

בין הראוי למצוי | תשלום המזונות

כשהאדמה בוערת | הסתגלות לחיים חדשים

כשהאדמה בוערת | הסתגלות לחיים חדשים

רוצים לכתוב לי?
עקבו אחריי גם בפייסבוק:
  • Facebook
בחזקת שניים | כל הזכויות שמורות 2016-2017
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס