לאחר שהחלטנו להיפרד, הדבר הראשון שגדי ואני נדרשנו להסדיר בינינו היה חלוקת הימים שבהם עופרי תלון אצל כל אחד מאיתנו. זה היה נושא שהרגשנו צורך לטפל בו ממש בדחיפות, לפני כל עניין טכני או קונספטואלי אחר, כיוון שהיה לנו חשוב שעופרי תמשיך להתראות עם כל אחד מאיתנו בצורה רציפה מיד עם המעבר לבתים נפרדים.

כשהדברים מתפרקים

לרגע זה נשמע כאילו כל זה קרה על מי מנוחות, אבל כל מי שחווה גירושים יודע שהתחושה הכללית היא תחושת התרסקות, שמאוחר יותר מתחלפת בתחושת הישרדות. לא משנה מי יזם את הפרידה או מה הנסיבות – לפרק משפחה זה דבר קשה מאוד. מאוד מאוד. התחושה הזו שכל מה שחלמת, תכננת ורצית עבור עצמך ועבור המשפחה הזו לא הולך לקרות – היא אחת התחושות הכי מכאיבות ומתסכלות שיש. זו תקופה רוויה בכעס, עלבון, רגשות אשם, ביקורת, התייסרות והתאבלות. כמו כל זוג שהתגרש, גם גדי ואני עברנו ביחד ולחוד את מסע הצלב הזה. 

בראיה לאחור, אני חושבת שהבחירה שלי להתמקד בעופרי ובמה שנכון עבורה היתה בדיוק בגלל זה. היא היתה הנושא היחיד שלא היה טעון במטען שלילי ושיכולנו לדבר עליו בנינוחות יחסית, וזה איפשר ערוץ תקשורת אחד (לפחות) נקי בינינו. בנוסף, בתקופה שבה הכל התפרק סביבי – הרגשתי שאני חייבת להגן על הדבר הכי יקר לי, שיישמר עטוף ושלם. 

בתוך עין הסערה, עופרי היתה קו האופק שלנו. אליה הסתכלנו כדי לשמור על איזון, והמחשבה על טובתה היתה מה שהוביל אותנו.

שנינו הרגשנו שיש חשיבות קריטית לנוכחות הרציפה של כל אחד מאיתנו בחייה ממש מרגע הפרידה . היה לנו ברור שהיא עומדת לחוות טלטלה מטורפת בעקבות פירוק המשפחה שלנו והמעבר לשני בתים נפרדים, ורצינו למזער עבורה את המשבר הזה.

כל ילד זקוק לשני ההורים שלו

אני בטוחה שכמוני, גם אתם שמעתם (ואולי חוויתם בעצמכם) סיפורים על זוגות בנקודת הצומת הגורלית הזו, שבסערת הרגשות שלהם לא הצליחו למצוא את קו האופק. זוגות רבים בהליכי גירושין שוכחים את האמת האוניברסלית הפשוטה ביותר: כל ילד זקוק לשני ההורים שלו. תמיד, ובכל גיל.

לצערי הרב, גם הסעיף בחוק המתייחס לאפוטרופסות במקרה של גירושים – 'חזקת הגיל הרך' – מתעלם מהעובדה הזו בכך שהוא מקנה משמורת אוטומטית לאם במקרה של גירושים, ללא שום התייחסות לקונסטלציה המשפחתית שאפיינה את היחסים בין הילד להוריו לפני הגירושים.

אני מכירה באופן אישי מקרים בהם אמהות מנעו מאבות להתראות עם הילדים (שלהם!) בסמוך לפרידה, או שאיפשרו "ביקורים" של האב רק במינון ובאופן שמקובל עליהן, בצורה חד צדדית. מנגד, אני גם מכירה מקרים בהם אבות פשוט נעלמו מהתמונה בתקופה הזו, כאילו שנפרדו לא רק מבת הזוג אלא גם מהילדים (שלהם!), שכמובן היו זקוקים להם מאוד באותה עת.

גדי ואני נפרדנו בכוונה להתגרש זה מזו, אבל גם בידיעה שעלינו לעשות ככל יכולתנו על מנת שעופרי לא תרגיש שאנחנו מתגרשים גם ממנה.
לשנינו היה חשוב למנוע ממנה את התחושה שזה קורה בגללה, או שזה משנה באיזשהו אופן את היחסים שלה עם אבא ועם אמא – יחסים שהיו לה ברורים ומובנים מאליהם דקה וחצי קודם לרגע שאבא ואמא החליטו להיפרד. אחת הדרכים להקנות לה את תחושת הבטחון הזו – היתה בתכנון הזמן שהיא מבלה עם ואצל כל אחד מאיתנו.

 חוויות משותפות הן תנאי לקשר טוב בין הילד להורה

הורות משותפת תומכת בחלוקת זמני שהות שוויונית ככל האפשר בין שני הבתים, לרבות לינה בשניהם, ובלבד שזה מתאפשר לוגיסטית (למשל, כדאי ששני הבתים יהיו באותה עיר, ושמוסד הלימודים יהיה במרחק סביר מכל אחד מהם).
השאיפה להסדר שוויוני נועדה לאפשר לכל אחד מן ההורים לבלות עם ילדיו זמן איכות שכולל: בילוי אחר הצהריים, ארוחת ערב משותפת, התארגנות לשינה (קריאת סיפור, טקס שינה), התארגנות משותפת בבוקר והסעה למסגרות. הנחת היסוד היא, ששגרת היומיום מורכבת מחוויות משמעותיות לקשר שבין הילד להורה, ושחוויות אלה משמעותיות עבור כל אחד מהם בנפרד ועבור שניהם יחד.

כפי שציינתי בפוסט הקודם, גם כאן שוויון הוא לא תנאי, אלא שאיפה. במידה שההורים מרגישים שסידור אחר (גם אם אינו שוויוני) מקובל ומתאים לשניהם ומאפשר לכל אחד מהם זמן איכות משותף עם הילד, זה מצויין בעיניי. מה שחשוב הוא לוודא שכל אחד מן ההורים זוכה לסט החוויות המשותפות הללו עם הילד, על מנת שהקשר יישאר מבוסס וחזק והמעורבות של שני ההורים בחיי הילד תהיה משמעותית.

ישנן כמה וכמה קומבינציות אפשריות לזמני השהות בכל בית, אבל בהיותו של השבוע אי-זוגי, שוויון מלא יכול לחול רק אם ההסדר מתפרש על פני שבועיים. אנחנו החלטנו שנתחיל בחלוקה של חצי-חצי (7:7 ימים, כלומר סה"כ 7 ימים לכל אחד מאיתנו על פני שבועיים) ושנראה איך עופרי מסתדרת עם זה. 
במסגרת ההחלטה שלנו קיבלנו שורה של החלטות נוספות שנועדו להקל עליה את המעבר בין הבתים:

1. המעבר ייעשה (ככל שזה ניתן) דרך המסגרות. כלומר, ננסה להימנע בשגרה ממעבר ישיר מבית לבית, ונשתמש במסגרת (במקרה שלנו, הגן) כאמצעי מתווך. מדוע? כיוון שגם לפני הפרידה, רק אחד מאיתנו נהג לאסוף אותה מהגן ולא שנינו יחד, ולכן זה המצב הטבעי עבורה. באופן זה המעבר מבית לבית משתלב בשגרה הנורמלית שלה.
2. במעבר מבית לבית – ההורה יאסוף ולא יחזיר. קיימות סיטואציות שבהן המעבר הישיר מבית לבית הוא בלתי נמנע (למשל, בחופשות). החלטנו שבמצב כזה, ההורה שמתחיל את פרק הזמן שלו עם הילד הוא זה שיגיע לאסוף אותו מההורה שמסיים. הרעיון מאחורי ההחלטה הזו היה שעופרי לא תרגיש שאחד מאיתנו "מזדכה" עליה אצל האחר ואז קם והולך. במקום זה, ההורה שיבלה איתה בא לאסוף אותה כאקט של רצון להיות איתה, וההורה האחר פשוט נשאר בביתו, בסביבתו הטבעית.
3. ההחלטה לגבי החלוקה בינינו לא תהיה נתונה לשיקולה של עופרי או לגחמותיה. כלומר, אמירות בסגנון של "לא בא לי לישון היום אצל אמא, בא לי לישון אצל אבא" – לא יגרמו לנו לשנות את הסידור. היה לנו חשוב מאוד שעופרי תבין שההחלטה על החלוקה נתונה רק לנו, כיוון שרק לנו יש יכולת לראות את התמונה המלאה ולקבל החלטות בהתאם.
4. יחד עם זאת, הסידור הזה (וכל סידור אחר שיבוא במקומו, על פי הצורך) תמיד יהיה נתון לבחינה מחדש. למשל, במידה ועופרי תביע קושי מתמשך לגביו, או במידה ולאחד מאיתנו יווצר קושי איתו בעקבות שינויים שיחולו בחיינו האישיים.

ואכן, לאחר כשנה מהמועד שבו נפרדנו – עלה הצורך לעשות שינוי. הצורך הזה עלה קודם כל מעופרי, שביקשה לבלות יומיים ברצף עם כל אחד מאיתנו בכל פעם. בסידור המקורי היו אמנם רצפים, אבל היו גם הרבה ימים שבהם היא היתה אצלנו לסירוגין. במקביל, שינוי בחייו האישיים של גדי הוביל לכך שגם הוא היה מעוניין בחלוקת הימים מחדש.

בחלוקה המחודשת שנועדה לענות על הצרכים הללו, וגם שיקללה פנימה את הרצון שלי ושל גדי ביום פנוי קבוע בשבוע – נוצר סידור חדש שכבר לא היה חצי-חצי (7:7 ימים) בדיוק. בסידור הזה, היחס הוא 6:8 ימים, כך שעל פני שבועיים עופרי מבלה איתי 8 לילות ועם גדי 6 לילות. הסידור הזה הוכיח את עצמו כמיטיב עם כולנו, ולראיה – הוא משמש אותנו עד היום.

בפוסטים הבאים אני ארחיב על פרטי ההסדר, ואיך אנחנו מתנהלים במקרים שאינם בשגרה (ימי מחלה, חופשים, בלת"מים וכו').

יציבות הקשר או יציבות הסביבה – מה יותר חשוב?

לפני סיום, אני רוצה לומר כמה מילים על יציבות. אחת ההתנגדויות הנפוצות למודל ההורות המשותפת היא הטענה שילד זקוק בחייו ליציבות, ושיציבות מתבטאת בבית אחד, חדר אחד, מיטה אחת, ארון צעצועים אחד. כבר שמעתי טענות רבות (גם כלפיי) שלאלץ ילדה לחיות לסירוגין בשני בתים – זו אנוכיות לשמה, וחלק מהטוענים אפילו השתמשו במילה 'התעללות'.

 באופן טבעי, גם גדי ואני מצאנו את עצמנו מתמודדים עם השאלה מה נכון יותר עבור עופרי.

אני טוענת, שבכל מצב שהוא, יציבות הקשר עם שני ההורים חשובה מיציבות הסביבה. אין ספק שההסתגלות למגורים בשני בתים נפרדים אינה פשוטה עבור אף ילד, ממש כפי שהיא אינה פשוטה עבור אף הורה. אבל, ילדים מסתגלים במהירות לשינויים בסביבה שלהם, בפרט כשיש להם תמיכה משני האנשים הכי חשובים בעולם מבחינתם. לעומת זאת, ניתוק מאחד ההורים או שינוי מאוד גדול באופי הקשר בין ההורה לילד – הוא בעיניי קשה הרבה יותר. 

לבחירה ב"הורה עיקרי" ו"הורה משני" עשויה להיות השפעה קשה על יחסיו של הילד עם שני הוריו (עם שניהם, כיוון שבחירה כזו אוטומטית תיצור תחושות קשות בין ההורים, שהילד יהיה מעורב בהן בעל כרחו). בנוסף, יש בבחירה כזו עיוות מובנה של תפיסת העולם של הילד לגבי משפחה ולגבי החשיבות והמעמד של האב ושל האם בתוכה. לדעתי, ההשלכות של מציאות כזו על הילד קשות בהרבה מהצורך להסתגל לשתי מיטות.

***

תוכלו לקרוא עוד על זמני השהות באתר של עמותת "הורות משותפת = טובת הילד". אני מקווה שמצאתם כאן נקודות למחשבה או רעיונות ופתרונות שתרמו לכם. במידה וכן, אשמח מאוד לשמוע מכם בתגובות לפוסט או באופן פרטי. אם אתם חושבים שהפוסט הזה יכול לעניין או לתרום לעוד אדם שאתם מכירים – אשמח מאוד אם תשתפו אותו!

להתראות בפוסט הבא,

סיון