מפוסט לפוסט כמות התגובות והפניות שקיבלתי על גבי הבלוג ובאופן פרטי הלכו והתרבו, והשאלות הלכו והעמיקו. ובכל זאת, שאלה אחת שבה וחזרה בכל פעם שפרסמתי פוסט חדש: איך בכלל הצלחתם להתגבר על הכאב ועל הרגשות הקשים שלכם על מנת לנהל שיח שעופרי במרכזו? אז בשם האותנטיות שבה אני כותבת את הבלוג הזה, ובמאמץ להלך בין הטיפות ולשמור על פרטיותנו, אני אנסה לעסוק הפעם בכאב הפרידה של גדי ושלי ובדרכים לראות מעבר לו כדי להתקדם במסלול הנכון.
מאחר שלכל כלל יש גם יוצא מן הכלל - גדי ואני הקפדנו לנסח הסכם גירושים שיתייחס לכל מקרי הקצה (והשגרה) שהצלחנו לחשוב עליהם. המטרה העיקרית שלנו היתה להגיע להסכמות (גם במחיר פשרות) ולחסוך מעצמנו את הצורך להתמודד עם הסוגיות הללו בעתיד.
לאחר שגדי ואני עברנו לבתים נפרדים - התפנינו לנסח את הסכם הגירושים שלנו. ההחלטות לגבי חלוקת הימים, החגים, החופשות ואפילו הסמכויות - היתה די פשוטה, אבל מכל מה ששמעתי על גירושים מנסיונם של אחרים - הבנתי שהנושא הרגיש ביותר, שנצטרך לטפל בו כמו בפצצה פעילה, יהיה המזונות.